חברות משני עברי הגדר

במונחים שלנו, פה בתוך הקו הירוק, תמר אסרף היא מתנחלת "הארד קור". הדוברת של מטה בנימין, המועצה האזורית הכי גדולה בארץ, ובפרט ביהודה והשומרון. לפני כשנתיים הכרתי אותה, כשפניתי אליה כדי להקים פרויקט דיאלוג בין מנהיגים ומנהיגות צעירים, מתנחלים (מההתנחלויות שממזרח לגדר הביטחון) ולא-מתנחלים (חבר'ה כמוני, אני חושבת, שמגדירים את עצמם יהודים-תרבותיים או חילונים, ובעלי עמדות ציוניות שמאליות).

 

לקח זמן רב לקבל את כל האישורים וההכשרים לקיום דיאלוג כזה. שני ה"צדדים" פחדו שהצד "השני" ינצל את המפגש עם הצד האחר לאינדוקטרינציה ולהון פוליטי-תקשורתי או ציבורי.

המתנחלים פחדו שאנחנו נצייר לתקשורת תמונה שלפיה הם מוכנים לשקול להתפנות מרצון. אנחנו פחדנו שהמתנחלים באים "להתנחל לנו בלבבות" (אחד הפחדים הגדולים שאובחנו אצל השמאלני המצוי) וכדי להחזיר אותנו בתשובה, או כמו שהאח בנט מכבס ומכנה את זה: לחזק לנו את הזהות היהודית.

כנראה ששני הצדדים שרויים בחוסר אמון לא קטן. זה כמובן הגיוני, אם לשפוט את ההיסטוריה של 30-20 השנים האחרונות שבהן התרחקו שני חלקי החברה (המתנחלים ושאר העם) זה מזה. וזה הגיוני אפילו יותר, אם סוקרים את שלל הכינויים והגינויים ששני הצדדים הדביקו האחד לשני. השמאל קרא למתנחלים "פרופלורים", "סרטן בגוף האומה", "מכשול לשלום", "אלימים". המתנחלים קראו לכל מי שתומך בשלום או במו"מ עם הפלסטינים "עוכר ישראל", "בוגד", "גיס חמישי".

 

תמר ואני חברות היום. חברות זו מילה גדולה. אישית, יש לי קריטריונים מרחיקי לכת לחברות, ואני מאלו שתדיר מחשבות לעצמן/ם מי הם חבריי וחברותיי, ומי "רק מכרים" (ה"לא חברים" הם תמיד קבוצה מאד מוגדרת וקלה לאבחנה). תמר היא חברה. לפחות נכון להיום ולשנתיים האחרונות.

אנחנו מסכימות על לא מעט נושאים וערכים, כגון סולידריות חברתית, אחדות העם, פמיניזם (באופן טבעי, לפמיניזם שלנו גבולות שונים וכל אחת מאיתנו פועלת במגבלות החברה והקהילה שהיא חיה בה).

יתפלאו הקוראים והקוראות, גם על ערך הדמוקרטיה אנחנו מסכימות. לא "בגדול", לא בתיאוריה, אלא בפרקטיקה. כלומר שתינו מסכימות שחובה לכבד ולקבל כל הכרעה דמוקרטית ללא אלימות. אפילו על עתיד השטחים ביו"ש.

 

עם זאת, אין בינינו שום הסכמה, אפילו לא קטנה, בעניין עתיד השטחים, ההתנחלויות והכיבוש. וגם לא תהיה כנראה. זה לא מפריע לי לראות בתמר בת-אדם מאד דומה לי. בתשוקה שבה היא פועלת, ובתחושת השליחות המניעה אותה לקדם אג'נדה אידיאולוגית וערכים שבעיניה הם נעלים. היא פועלת, כמוני, במרחב ציבורי-פוליטי ורוב הזמן בהתנדבות, מתרוצצת, מגייסת, משכנעת, מפיקה ומקדמת את מה שהיא מאמינה בו. במובן זה, תמר דומה לי בהרבה מרבים מחבריי מתוך הקו הירוק. 

 

תמר היא מתנחלת. ולמרות זאת, ולמרות מה שרבים מחבריי ואני תמיד חשבנו, היא אדם ישר. אדם שערכיו שונים משלי אבל הם ערכים, שהאידיאולוגיה שלה שונה משלי אבל היא אידיאולוגיה, שאורח חייה שונה משלי אבל הוא אורח חיים לגיטימי, שאופן הלבוש שלה שונה משלי אבל הוא הלבוש שמקובל בחברה שבה תמר חיה. השוני התהומי בינינו בהיר ובולט. כל אחד יזהה אותו די בקלות.

הדומה בינינו הוא זה שהיה מוטל בספק אם בכלל קיים. אז זהו, שהוא קיים. וצריך לחזק אותו. הקבלה של תמר אותי ושלי אותה למרות השוני, שפעמים הוא ממש מקומם אותנו אחת על השנייה, הוא מה שעומד בבסיס היכולת שלנו להתווכח ויכוחים כנים ולכן גם דיאלקטיים (פוריים ובונים). הדומה והשונה גם יחד הם שעומדים בבסיס היומרה שלנו לחפש את המשותף ולחזק את הקשר בין קבוצות החברה הישראלית השונות. למען הסר ספק, אעיד על עצמי כי אני רחוקה מלהיות מאמינה גדולה של גישת "צו פיוס", חיבוקים ורוחניות. כל מה שתמר ואני עושות "נגוע" בפרקטיות עד כדי עקשנות, ולכן די מדהים שזה מצליח לנו. 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם