בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי

הימים הראשונים של החופש הגדול האחרון שלי בכיתה י"ב עברו עליי בבית הספר.
מועדי ב' בבגרויות עוד לא היו אז בנמצא, אני חושבת. היינו שם רק אני ומחשב העריכה, ושתי חברות צוות ההפקה של סרט הגמר שלנו במגמת תקשורת, שנשארו לתת לי תמיכה מוראלית. התכנסנו כדי שאערוך את הסרט. מחדש. אחרי שהגרסה הראשונה שלו נמחקה מן המחשב בתום שבועות ארוכים של עבודה. בשלושה ימים ולילות שחזרנו מאפס את הסרט שכבר קיבל ציון (100, חשבתי שתרצו לדעת) ושהבטחנו לתת עותקים ממנו למרואיינים.
זוכרת את עצמי ממלמלת פסוקי תהילים למחשב (בית הספר היה אם האולפנות), ומתחננת שלא יקרוס שנית.
אולי כבר אז הייתה אמורה להיחרט בי ההבנה שאסור לסמוך יותר מידי על מחשב. אבל שכחתי. לא סתם שכחתי, בשנים שחלפו מאז הפקדתי את הזיכרון שלי בזיכרון שלו ושל חבר מרעיו הדיגיטליים.


מזכרת מיום עבודה מהדשא בטלמון, המחשב בימים יפים יותר

האם אתם זוכרים מספרי טלפון? היום אני זוכרת בע"פ אולי ארבעה. אם יימחק זיכרון המכשיר לא אדע להתקשר אפילו לאחותי הקטנה. מבחורה שזכרה פרטים אזוטריים ובלתי שמישים בעליל כמו השנה בה התקיימה ועידת קטוביץ' של חובבי ציון (1884 תרשמו, אולי פעם תצטרכו) ושירי רחל (חננה, אני יודעת), הפכתי להיות מאתרת מצטיינת בגוגל. לא סומכת על הזיכרון של עצמי. בודקת כל חצי פסוק, כל ביטוי, כל שורה משיר, כל תרגום.
היו ימים שידעתי לנווט עצמאית בין צומת גומא וצומת גמה. היום, גם לנסיעה פשוטה, אני פותחת אתר מפות מראש או וויז בדרך. בניגוד לתמר, אני פחות מתלהבת מהתופעה. זה רק גורם לזכור עוד פחות את החנות שאחריה פונים ימינה או המחלף שבו מסתובבים שמאלה.

השבוע נכחתי בהרצאה של מפקד גל"צ, ירון דקל, שהבהיר לקהל שהאמנזיה הזו לא ייחודית. הוא סיפר שפעם במבחנים לגל"צ היו מבקשים מהמועמדים תשובות לשאלות כמו: מי הוא ראש ממשלת יפן, הודה שלו עצמו אין מושג מה התשובה, וגילה שזו שאלה שכבר לא שואלים יותר. יש גוגל, יש ויקיפדיה. אף אחד לא צריך יותר לדעת את זה (פרט אולי לעמית סגל, אין קשר משפחתי). 


חסכתי לכם את הגיגול, קוראים לו שינזו אבה

אירועים ורגעים שרציתי לזכור צילמתי ושמרתי במחשב. גם מסמכים אישיים ומסמכים של העבודה, גם את ההברקות של הילדות, ומתכונים שאני אף פעם לא מצליחה לזכור איזה מצרכים צריך בשבילם.
בכל זאת, הנה לכם מתכון אחד לשוקו: תרחיקו אותו מהמחשב!!!

הלך הלפטופ. כל כך סמכתי עליו שהוא נושא עמו את כל זיכרונותיי (היה גיבוי אבל חלקי) ונותרתי בוהה בהלם במתרחש, כשהדד ליין שורק באוזניי, בצפצופי ווטסאפ ששואלים ווטסאפ עם כל החומר שהייתי צריכה להעביר לגרפיקאי.


שוקו ומחשב נייד. זה ייגמר בבכי, אני אומרת לכם

למחרת כבר היה לי מחשב חלופי – שכנה מתוקה נענתה לבקשתי בפורום השכונתי הזכור לטוב, והסכימה להשאיל לי מחשב חדש לגמרי, ועוד אחרי ששמעה על נסיבות גסיסתו של הקודם.
פתאום נאלצתי לזכור סיסמאות, לזכור תיקונים שכבר ערכתי (הפעם לא וידיאו, רק מלל), לזכור כמעט הכל - בכל זאת גוגל עדיין בסביבה. אל תנסו אותי בהפסקת חשמל.
חוויה מרעננת, מאתגרת, והייתי אומרת גם מומלצת, אבל אני לא עד כדי כך פוליאנה. לא בוכים על חלב שנשפך, אבל על שוקו בהחלט כן.
וגם על זיכרון שנשכח.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם