שריטות עמונה

אם אי פעם ישאלו אותי (נכדיי? עיתונאי?) מה היה הרגע המשפיל ביותר בחיי, סביר להניח שאזכר ברגע ההוא, ההזוי, בשעת בוקר מאוחרת בעמונה. בימים אלה הוא צף בי שוב ושוב, כשאני עוקבת אחר שעון החול ההולך ואוזל במאבקה של עמונה להיאחז ברכס ההר השומם שהפכה ליישוב פורח. אבל מה שהטיס את הזיכרון הזה כמו טיל מתהום הנשייה אל קדמת התודעה שלי, זו הכותרת ב"הארץ" שסיפרה על מפקד פינוי עמונה, מאיר בוקובזה, שהעיד לאחרונה בבית המשפט, ואמר - כמה מקומם אבל בכלל לא מפתיע - ש"היה לגיטימי לירות ברגלי המפגינים".

היום כשאני נזכרת ברגעים ההם, חמת זעם עולה בי. אבל אז, אחרי כל המראות הקשים, בתוך כל הדם והדמעות, חוויית ההשפלה שלי התגמדה והתפוגגה לה די מהר. זה היה כשנחפזתי עם המצלמה לעבר קבוצת בנות שעמדה בין הבתים המיועדים להרס, ששוטרי מג"ב דחפו אותן, ופתאום מצאתי את עצמי נדחפת על ידי אחד השוטרים לעבר חברו, וזה דוחף אותי בחזרה אל הראשון, וחוזר חלילה, כאילו הייתי איזה חפץ, איזה כדורגל, איזה משהו שהוא לא בן אדם.

באותן שניות לא האמנתי למה שאני חווה. האמת, עד היום לא. ועד היום אני נדהמת איך בשנייה אחת אפשר לגרום לבן אדם להרגיש אפסי כל כך. בטח יש לה איזה שם, לתרגולת הזאת של שוטרי מג"ב, איזה שם קוד לדחיפה החוזרת ונשנית הזאת, שכל מטרתה להשפיל עד עפר.

התעשתתי די מהר. לא היה זמן בעמונה לעכל את כל מה שקורה מסביב. מידי פעם קרא לי אחד החובשים לחבק נערה שיצאה מרוסקת-נפשית, גועה בבכי, מאחד הבתים. התמונות היו בלתי נתפסות. המראות לא הרפו ממני ימים ארוכים. נערים צעירים על הגגות, אי אפשר היה לראות אותם מלמטה, אבל היטב נראו אלה שמעליהם - הידיים האלה שמחוברות לקסדות ועטויות מדים שחורים ואוחזות אלות שמורמות וניחתות וניחתות וניחתות. אי אפשר היה לעמוד בזוועה הזאת. לא יכול להיות שאלה יצורי אנוש מתחת למדים האלה. לא יכול להיות שכאן זו מדינת ישראל. לא יכול להיות שזו המשטרה של מדינת היהודים. הייתי צריכה לוודא שוב ושוב שאינני חולמת, שלא הועברתי במנהרת הזמן לתקופות אפלות, למשטרים אפלים שלא שייכים אלינו. אנשי עזרה ראשונה עם וסטים צהובים התרוצצו עם אלונקות, מכל מקום נשמעו צעקות, ופנים הלומות ניבטו אלי מכל עבר.

 נערות מבוהלות בעמונה. סרט רע

 

כשהגעתי מוקדם בבוקר היה ברור לי שאני חייבת להיות שם, כעורכת העיתון של בנימין, כעובדת המועצה שהיישוב הזה שייך אליה, אבל לא היה לי מושג לאן אני מגיעה. המצלמה שלי היתה כמו עוגן ההצלה שלי באותן שעות איומות. החזקתי בה חזק, וצילמתי וצילמתי וצילמתי.

"אתה זוכר מתי הבנו שאנחנו בסרט רע, בסרט אחר?", שאל לפני כמה ימים חבר את יעקב בעלי, כששיחזרנו את השעות האיומות ההן. "עם הסוסים", הוא ענה, "כשראינו את הסוסים שועטים ורומסים את הבנות שישבו על הדרך המובילה לעמונה. אז ירד לנו האסימון. אז הבנו שמה שהולך להיות כאן זה קטסטרופה".

זה היה כל-כך כל-כך שונה ממראות חצי-שנה-קודם, מראות ה"התנתקות". כאילו שהרסן הלא טבעי שכפו על עצמם השוטרים, שנאלצו לעטות כפפות של משי ולהיות עדינים מול המתנחלים האלה, יצר בהם תסכול שהלך וצבר תאוצה ובעבע ובעבע בתוכם עם החודשים החולפים, עד שזכה להזדמנות להתפרץ באיזה סוג מעוות של חוויה מתקנת, חסרת אבחנה.

זה היה האירוע רב הנפגעים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. משהו כמו 300 פצועים. רבים מהם פצועים קשה. רבים נפגעי ראש. רובם נערים צעירים, שבאו כדי למנוע בגופם הרס בתים בארץ ישראל, ולא שיערו לאן הם מגיעים.

אני יודעת, לא אטשטש, גם בצד שלי היו לא מעט צעירים שצברו תסכול מה"פינוי התבוסתני" של גוש קטיף, בהתאם לטרמינולוגיה הבלתי מתפשרת שמאפיינת את גיל הנעורים הזה. היו שם רבים שרצו "מאבק אחר", "נחוש", "לא נכנע להנהגה הפשרנית" וש"ימחק את חרפת גוש קטיף"; והיו בהם גם כמה צעירים שהחליטו לא להיות יותר פראיירים, לא לתת שירמסו אותם בלי מענה, ומול הסוסים הרומסים ללא אבחנה הם בחרו להשיב מאבק ברוח דומה וגם זרקו אבנים אל השוטרים. נכון. אני מודה בכאב. אבל רוב הנערים וודאי הנערות לא עשו כלום. רובם פשוט באו כי לא יכלו לשבת בבית נוכח הרס הבתים ההולך להתרחש. הם באו עם איזה ילקוט על הגב, וישבו על הארץ, או על הגג, או בתוך אחד הבתים, ולא נקפו אצבע נגד השוטרים. אני ראיתי זאת בעיניי. מספרי הפצועים יעידו. ועד שבאו השוטרים אטומי המבט והחלו להניף את האלות ההפוכות הם לא הבינו לאיזה סרט רע הם נקלעו.

היום נדמה לי שמה שהכי כואב לי מכל הסיפור הזה זו כל הגישה. גישה שעליה העיד בוקובזה בהמשך דבריו ושכנראה לא השתנתה מאז. היו הפגנות שבהן גם ירינו ואף אחד לא הועמד למשפט, הוא אמר. ובא לי לאחוז בכתפיו ולנער אותו. לחפש בעיניו איזה זיק אנושי ולשאול, עד כדי כך אתם לא רואים. עד כדי כך אתם לא מבינים במי מדובר? בבית המשפט לא אוכל לעשות זאת. בבית משפט כבר אסור לומר משפט כמו "אלה יהודים, נערים יהודים, אלה לא אויב!", וזה מה שהכי כואב. מרוב שהשלטנו עלינו את ערך השיויון כערך-על איבדנו לגמרי את האבחנה הכי בסיסית, שכחנו מי לנו ומי לצרינו. מי אויב ומי חלק מאותו עם. מי יהרוג אותך אם רק יתאפשר לו ומי בחיים לא.

 

                                        *     *    *

אני חושבת על הנערים הצעירים האלה שהיו שם, על הגגות, בתוך הבתים וביניהם, שיצאו פגועים פיזית ונפשית מהאירוע הנורא ההוא. האם פצעיהם הגלידו או שהשריטות עוד צורבות בנפשם, אני תוהה.

השנים חלפו ושוב עמונה בחזית של מאבק. אני מקווה שהפעם ייחסכו מאתנו המראות האיומים האלה, והתבונה תגבר. לא חסרים פתרונות חוקיים להשארת היישוב הפורח הזה על חלקת האלוקים הקטנה שלו. הכל שאלה של רצון.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם