חלק ממני

אני כבר מאומנת - אני אומרת לעצמי. מנסה לשכנע. זו כבר הפעם הרביעית. לא יהיו הפתעות... כאילו זה מנחם. אני מגלה שאפילו לי אין את המילים. 
השבוע תהיה הפעם הרביעית שאפגוש את הבן שלי, במערכת היחסים המורכבת שלנו, בלי היכולת לברוח.
קשר שהתחיל בתפילה והשתוקקות, בחלום ודמיונות, בציפייה כנה לבן.
אמרתי עליו שהוא ילד של ברכה.



אין לנו דרך לצפות את ההפתעות של החיים, וכך גם אין לנו יכולת להכין את עצמנו לקראתן.
לפני ארבע שנים בשבת הראשונה של חודש תמוז, בקרית ארבע שליד חברון, צמוד לאבות והאמהות הקדושים, בלווית בני משפחה ושכנים נלחמנו עליך בעריסתך יוחאי, כשאתה בן שנה וחודש, והלכת ממנו, בלי שום הכנה מוקדמת.

ניחשתי כבר אז ברגעים הראשונים לאן פנינו מועדות. בדברים הקטנים שבחיים ובכאב הבלתי ניתן להכלה. ישבתי שבעה והתאבלתי בפעם הראשונה בחיי, על אחד מהקרובים ביותר שיש לי. על חלק ממני. על בני.
ומאז הייתי אחרת - נבולה, זקנה בכמה שנים טובות, חלשה וכואבת.

וזו היתה רק ההתחלה. כל יום שעבר, שבוע וחודש הביא תחושות ועוצמות חדשות, כל פעם מחדש גיליתי סיטואציות שלא ידעתי שאתקל בהן. העצבות היתה חיי.
"כמה ילדים יש לך? "
שאלה פשוטה. תשובה מורכבת.
עוד לא התרגלתי למצב הזה. אני מתלבטת וכל פעם עונה איך שבא לי. לפעמים שלושה, לפעמים שניים, לפעמים פשוט מתחמקת ולוקחת את השיחה למקום אחר. ואף תשובה לא משאירה אותי שקטה.
לא שופטת את עצמי, מרשה לעצמי לענות לפי התחושה בכל רגע נתון. לפי הסיטואציה.

אני שונאת לקחת את הכאב איתי, הוא כבד. אבל הרבה יותר פשוט להיות איתו רק כמה דקות ביום מאשר יום שלם.
הוא לא מתאים לי לכל הבגדים בארון. הייתי צריכה לקנות אפילו נעליים חדשות כדי ללמוד ללכת ביחד איתו, אבל בזכות ההבנה שהוא רק חלק ממני אבל לא כולי, ראיתי הרבה דברים יפים בזמן האחרון.

התגלגלתי מצחוק כמו שלא צחקתי מעולם, וגם עליו.
רקדתי בכל הכח, כדי לעייף אותו -  הוא לא כזה חכם.
יצרתי, והוא אפילו עזר.

ועכשיו אני יושבת שוב, מתכוננת לפגישה השנתית שלנו, לטקס ולתחושות. הפעם אני יודעת שהאזכרה נועדה להזכיר לי אותו. את הטוב שבו. את היופי והתום שהיה.
את מה שהביא למשפחה שלנו. את זה שהוא חלק מאיתנו, ואת האהבה שלנו אליו, יקר שלנו.

זה היום שלו. יותר מהכל. היום בו נולד לחיים בעולם האמת.
והלידה הזו כאבה לי יותר מהראשונה.
והיום, עליו אני חושבת. משתדלת להשתיק את כל הרעשים,
ולנסות להרגיש אותו. להרגיש אותו כאן איתי.

יצאתי מהמים הקרים והדוקרים, עם בלון החמצן שמילאתי לעצמי. זוכרת את כל מה שלמדתי בדרך, וצפה מעל המים החשוכים. עולה מעליהם ורוקדת לי ריקוד, צועדת על המים ולא טובעת בהם שוב.
בעזרת צבע, שיר וריקוד, אני חיה את המציאות, את החוסר ואת הקיים, ומאגדת אותם ליצירה אחת.

המים הם עדיין הקרקע לרגלי, לא יציבים אך מלאים בעומק. ואני ממשיכה בדרכי צועדת על פניהם לעבר מחוזות של חלומות שאצור לעצמי.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם