מדברת מהבטן

אל הרחם שלי נכנסו עוד לפני שהתחתנתי.

כשהייתי בת 18 ויום עמדתי עם אהוב ליבי תחת החופה. לא אשכח את המבטים השופטים, הלחשושים והתחושה הכללית של "מה נסגר איתם? היא בטח בהיריון".

אז בפעם האחרונה שבדקתי, אמנם רזה מקל אני לא, אבל גם לא פילה, ו(זהירות ספויילר) בהתחשב בעובדה שילדתי לראשונה רק שנתיים וחצי מאוחר יותר, אפשר בהחלט להירגע ולהבין שלא זו היתה הסיבה.

כן. היינו זוג צעיר (מאוד). הוא בצבא, אני עובדת. לא פשוט, אבל כך בחרנו. עד מהרה החלטנו לעבור דירה מהישוב הקהילתי בו גדלנו אל העיר הגדולה - בית שמש, כדי לגור קרוב לאחי וגיסתי שהתחתנו חצי שנה לפנינו. חשבנו ששם יש סיכוי להתפתח חברתית וזוגית, מאחר וכל החבר'ה שלנו מהיישוב היו בצבא, בשירות לאומי ולימודים.

גרנו שם שנה. בוקר אחד יצא לי לקחת את אחיינית שלי, אילה, למכולת השכונתית. לא עברו חמש דקות וכבר פנתה אלי מישהי: "איזו ילדה מתוקה (אמת), בת כמה היא? לאיזה מעון היא הולכת?"
קצת הייתי בשוק - כאילו, הלו? גברת? אני גרה פה שנה, קונה במכולת הזאת שנה, מגדירה את עצמי טיפוס חברותי וזורם, ומעולם לא פנו אלי פה בשכונה, ופתאום ילדה בלונדינית קטנה ומהממת שוברת את כל המחסומים ונותנת לי כרטיס כניסה? מה, אני ובעלי לא שווים לבד?

באותו רגע הבנתי - אין לי מושג באקמולי, לא מבינה במוצצים ותחליף החלב היחידי שהכרתי היה זה ששותים עם הקפה בשבת בצהריים.
באסה. אנחנו מחוץ למעגל כי אין לנו ילדים.
בחברה הדתית יש לחץ רב סביב נושא ההיריון, ולמען הסר ספק - ניסינו, באמת שרצינו, אבל לא הלך.
כשכבר הרבה זמן לא הלך והרגשנו שמשהו לא בסדר החלטנו לבדוק. לאחר כמה חודשים התברר שזה יותר מסובך ממה שתיארנו. ב"ה, בהשגחה פרטית מדהימה, הצלחנו לעבור טיפול פוריות ראשון וחכינו שיחלפו השבועיים הגורליים ומורטי העצבים.

לחסרי הטקט לא התייחסנו (אם חייבים אפשר לענות להם ממבחר התגובות שהוצעו למירי בפוסט האחרון שלה), אבל כן הבנו שכדאי מאוד לשתף משפחה וחברים קרובים. לא תלינו את הידיעה בלוח המודעות, אבל גם לא ראינו סיבה לשמור את זה בסוד או להתבייש.

מהרגע הראשון פתחנו בפני המשפחה והחברים את כל מה שחווינו. בסבלנות רבה הסברנו שוב ושוב למי שלא בדיוק הבין, מה זה הפרייה חוץ גופית (IVF), שאיבת ביציות, החזרה, ועוד ועוד מונחים שאנחנו בעצמנו נזרקנו לכיוונם אך לא מזמן. הרגשנו שקיבלנו כח עצום מהפתיחות המשחררת ומהתמיכה הגורפת בעקבותיה.

חזרנו ליישוב בו גדלנו ונזקקנו לעזרת החברים. ההתגייסות היתה מדהימה. כשהיינו שנינו מושבתים בעקבות איזשהו הליך רפואי, חברה אחת ארגנה לנו ארוחות, חברה אחרת הפיקה הפרשת חלה בעזרת 40 נשים, נוספת חילקה ספר תהילים לקריאה, אחותי יזמה איסוף כספי מעשר משכניה למימון הטיפולים, ההורים התגייסו לתפעול הבית. (ובהזדמנות זו תודה גדולה-גדולה לכולם).
פתחנו פתח לאחרים להיכנס, להבין, לתמוך, לעודד, להצחיק, לחזק, לבכות, לעזור - וראינו שזה עובד. זו סגולה לילדים...

לא. זו לא נופת צופים. אבל הוצאנו מזה את הכי טוב שיכולנו. באחד הימים הגענו למרפאה נרגשים ומצפים לאשפוז לקראת החזרה של עובר, והתבשרנו שהעובר לא שרד. השעה הייתה עשר בבוקר. המומים ועצובים החלטנו לנסוע ל-קניון. ישבנו במלחה באיזה בית קפה. אכלנו ובכינו, אכלנו ובכינו. המלצרית המסכנה לא ידעה מה לעשות. נוכח התגובות שלה התחלנו גם לבכות וגם לצחוק. "זה לא את", אמרנו לה, "זה אנחנו".

הפכנו את הדרך לחוויה זוגית. בכל בדיקה ופגישה שהלכנו אליה יחד היה גם דייט מדהים. ישבנו על כוס קפה, טיילנו קצת, נסענו בדרך הארוכה יותר - העוברת ביער כדי להתפעל מהנוף. גם ככה מאחרים לעבודה, אז למה לא?
היינו שותפים מלאים ושווים לכל אורך הדרך. הכאב והסבל הפיזי יכולים היו להיות רק מנת חלקי, אבל אנחנו החלטנו שההצלחה תלויה בשנינו באופן שווה וכך גם ההתעסקות, אפילו הפיזית, תהיה על שנינו - אלי הזריק לי את ההורמונים ודאג לקנות את כל מה שצריך.

יומיים לפני קבלת התוצאות של טיפול נוסף התבקשנו לשמש כקווטרים (מגישי התינוק) בבריתו של אחיין חדש - יאיר, אחיה של אילה. שני ילדים היו עתה לאחי שהתחתן חצי שנה לפנינו.
(מאז ועד היום כבר הפכנו קווטרים מדופלמים עם קבלות ואפשר להשכיר את שירותנו אם נתקעתם בלי...).

לא יכלתי להתקשר לקופת חולים. פחדתי שאצטרך לבשר לאלי שזה לא הצליח. לא רציתי להיות במקום הזה והעדפתי שהוא יגיד לי.

"היא אמרה שכן".
- "מה כן?"
- "יש היריון!"
שתיקה.
"והיא חושבת שזה תאומים כי ההורמון גבוה".



ניסי ניסים, וב"ה טליה ורינת חוגגות עוד מעט בת מצווה.
אה, ומאז גם נולדו אלרועי ואמיתי... אבל זה כבר לפוסט אחר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם