גבולות הפחד

"את מפחדת לנסוע עכשיו הביתה?" שאל אותי אמש, בחצות הליל, הגרפיקאי של העיתון בו אני עובדת, כשנפרדנו זה מזו בתל אביב בסיום העברת הגיליון החדש לדפוס. "כן",עניתי לו בכנות, "מקווה שהנסיעה תעבור בשלום."

באין פקקים, הנסיעה מתל אביב לטלמון ביום חמישי מאוחר בלילה, היא קצרה מאוד, ואף על פי כן הדרך מזמנת לי לא מעט פחדים.
בחניון - בליינים שמשרכים את דרכם אל ומהמועדון שנמצא מולי. חלקם הלומי אלכוהול, שעושים חשק לתפוס מהם מרחק. אני מפחדת לצאת לדרך כשאני עייפה. מפחדת להתברבר ולהמשיך באיילון לראשון לציון במקום לכביש 1 (נכון שזו לא רק אני?), מפחדת מתאונה בגלל הנהג העייף-יותר-ממני שמטייל בין הנתיבים.



בצומת שילת אני עוצרת לטרמפיסטים. זה תמיד מלווה ב'מה אם יעלה מישהו מפחיד?', אבל בשעה כזו הממתינים הם בדרך כלל בני נוער שחוזרים מבילויים או זוגות צעירים ונטולי מכוניות שחוזרים מחתונות. לא לעצור? עצרתי.
מעט לפני הבית סימני זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, שהושלכו כאן לפני רבע שעה. מסתמן שלעצור קודם לתדלוק וקפה היה רעיון מבריק.

בבית מחכה לי ילדונת ערה ובוכה מכאבים. גם זה יכול להפחיד אותי נורא. הפעם אני שקטה מפני שאני מבינה שזו רק הדלקת באוזן שעדיין לא נעלמה. אחרי הרגעה ממושכת היא חוזרת לישון ואני נכנסת סוף סוף למיטה. גם מהחלומות שלי לא נעדר מוטיב הפחד.

אני פחדנית. פחדים מלווים אותי כל הזמן. חלקם נורמלים ורציונליים, אחרים פחות. אני מציפה את הפחדים למעלה, מדברת עליהם עם חברים, כותבת עליהם, ובעיקר - מוצאת דרכי פעולה. כי העניין הכי גדול מול הפחד, הוא לא להיכנע.
"מי שמאמין לא מפחד"? שטויות. כל מי שרגש אנושי בלבו מפחד. מצטערת אם אני נשמעת כמו קואוצ'רית מתחילה, אבל הקו שמנחה את חיי כפחדנית דגולה הוא, לא לתת לפחד לנהל אותי. 
לפעמים הוא מנצח - כך זה אולי מרגיש לאחרונה, אבל האמת היא שאני יכולה לרשום ניצחון מוחץ, במיוחד בראי היממה הקרובה.

ערב שבת עכשיו. עשר שנים עברו מאז "שבת הכלה" שלי - הגרסה הדתית למסיבת רווקות. לו הייתי מניחה לפחד לנהל אותי - לא הייתי גרה כאן, ואפילו שתי הילדות שלי לא היו לי היום. אתם יודעים כמה מפחיד להביא ילדים לעולם? כמה פחד יש לפני כל היריון, לפני כל לידה? לו הייתי מניחה לפחד לנהל אותי לא הייתי יוצרת קשרים עם חברות חדשות, לא הייתי מתקבלת לעבודה, לא הייתי קונה בית כי המשכנתא מפחידה, לא הייתי מתחתנת. גם לא הייתי כותבת כאן.


פאניה סילס, בגרסת הסרט של דן וולמן

"אומץ לב, פאניה!", אומר יחיאל בספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", "אומץ לב!". במשפט הקצר הזה הוא מאפשר לנערה הצעירה שנישאה לו לדבר איתו בגילוי לב לראשונה, להיפתח, להתקרב, להיות לאשתו ולאם ילדיו, להרגיש עוד משהו חוץ מפחד. 
הלוואי על כולנו קצת יותר אומץ לב בחיים. (וכן, אני יודעת שבסוף הוא מת מקדחת).

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם