ירושלים עיר ש(עדיין לא) חוברה לה יחדיו

מיקה בת דודתי, ילדה מתוקה בת ארבע, שאלה אתמול את אמא שלה איך זה שיש יום ירושלים אבל אין יום נתניה. דודה שלי מיהרה לפרסם את התהייה הזו בפייסבוק, והדבר הוליד דיון מעניין בין המגיבים שהציעו תשובות שונות. ובאמת, מכל נקודות היישוב בארץ ושלל המקומות הקדושים לאורך ההיסטוריה, רק ירושלים קיבלה יום מיוחד המוקדש לה, יום אשר מעלה זיכרונות של געגועים וכיסופים בני אלפיים שנה שבאו לקיצם ביום בהיר אחד, כ"ח באייר, יום שחרור ואיחוד ירושלים.

היות שהשנה סופסוף אני ירושלמית מן המניין (ויעידו על כך תשלומי הארנונה המפלצתיים שיורדים לי כל חודש) החלטתי שעל אף שמזמן עברתי את הגיל והורשתי את חולצת התנועה לפני שנים לאחיי הקטנים, יכול להיות נחמד להצטרף לריקוד הדגלים המסורתי. ולכן מיהרנו לעטות לבוש כחול לבן והצטרפנו להמונים שגדשו את הרחובות. אני חייבת להודות שאחד הטריגרים להצטרפותי לריקוד הדגלים היו הכתבות שקראתי בשבוע האחרון כנגד מה שהריקוד דגלים הפך להיות, "מפגן כוח של הימין הקיצוני" וזירה לעימותים והתנגחויות עם תושבי מזרח העיר. בזמני זה לא היה ככה, או לפחות כך טענתי בנחישות, וסיקרן אותי לראות מה המהות והאווירה האמיתיים של האירוע המשמעותי ביותר המציין את יום ירושלים.

הגענו לכיכר פריז, משם הכבישים כבר היו סגורים לרכבים, והכיכר הייתה מלאה בקבוצות של תלמידי מכינות ותיכוניסטים עם ג'ינסים וחולצות לבנות, וכולם שרים ורוקדים ממעמקי גרונם. משפחות עם ילדים קטנים יושבים בכיכר וצופים בהמולה, שוטרים בקצוות המנסים לשמור על הסדר, ומעל כולם בקומות העליונות של המלונות, עמדו תיירים מבסוטים שצילמו את כל המתרחש. ההמולה העליזה הזכירה לי את ההפגנות של פעם, אבל מעין הפגנה עליזה שכזו. חמישים אלף איש שלא באו למחות על שום דבר, רק לחגוג ולשמוח בשמחתה של ירושלים.

נוכח תלונות משנים קודמות על סיטואציות לא נעימות של מעבר התהלוכה בשייח ג'ראח, השנה העירייה קיבלה כנראה את בקשת המארגנים ואפשרה מעבר במרכז העיר על ידי עצירת הרכבת הקלה. וכך המשיכה כל התהלוכה העליזה להגיע בהמוניה לעיר העתיקה, כאשר החוגגים נכנסים דרך שער שכם ושער יפו בדרכם ליעד הנכסף, הכותל. 

מי שניסה למצוא מפגן של הימין הקיצוני וודאי התקשה מעט במציאתו. מה שכן מאוד בלט היה העובדה שהייתה זו חגיגה של דתיים כמעט באופן בלעדי. פה ושם נצפו חילוני או שניים, אך הם היו המיעוט שבמיעוט.

לא יכולתי שלא לתהות לעצמי מה השתנה. לפני 45 שנים, כשירושלים שוחררה, היתה זו החגיגה של כל יהודי באשר הוא, יהודים בכל רחבי הארץ ובכל רחבי העולם התרגשו עד דמעות בעת שחרור הכותל. תמונת הצנחנים בכותל היא התמונה שנצרבה בתודעה הלאומית. מלחמת ששת הימים נגמרה בניצחון גדול, אולי גדול מכדי שנדע איך לאכול אותו. מאז, מונחי השחרור הוחלפו במונחי כיבוש ויחד איתם הוחלפו גם אידיאלים אחרים.

הדוגמא החזקה והעצובה ביותר לכך היא הקריאה "הר הבית בידינו" הזכורה לכולם כאחת האמירות המפורסמות של המלחמה ההיא. היום, יהודי שמעז למלמל פסוק בעומדו על ההר נגרר מיד החוצה, ואין פוצה פה ומצפצף, גם לא בקרב הח"כים לוחמי זכויות אדם וחופש דת שהיו קופצים על המתרחש אילו היה זה בכל מקום אחר. כך באופן אבסורדי, ב-8.12.2008 כשהתקיימה מחאה של קבוצת צעירים על הנעשה בהר הבית, אסרה עליהם המשטרה להניף את השלטים "הר הבית בידינו" באמרם כי מדובר בהסתה.

יום ירושלים הוא יום המציין את שחרור ואיחוד העיר, אך כל החגיגות והטקסים נערכים בעיר המערבית. כל סטייה למזרח העיר מצריכה אישורים מיוחדים ואבטחה מוגברת. המובלעת המפורסמת דאז, קמפוס הר הצופים, מציינת את איחודה עם העיר ביום הסטודנט שנערך בגן סאקר, גם הוא במערב, לילה של הופעות, דוכנים ואטרקציות. אל תבינו אותי לא נכון, אני האחרונה שאתלונן נגד יום הסטודנט הירושלמי, אך אני עדיין טוענת שאיבדנו משהו לאורך הדרך, משהו גדול מאוד. 

בתשדיר היפה של חדשות ערוץ 2 על יום ירושלים, תיאר הכתב בדברי הסיכום את העיר השנויה במחלוקת, ודעתי היא שאין אשם יותר במחלוקת זו מלבדנו. כפויי טובה ומבולבלים נוכח ההזדמנות האדירה שהתגלגלה לידינו, חוקקנו חוק יום ירושלים המקבע בחוק את מעמדו של יום זה המציין את שחרור ואיחוד העיר, אך לא איחדנו אותה באמת. השחרור האמיתי יקרה כשנבין שירושלים היא שלנו לא מכוח כיבוש אלא מכוח הזכות.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם