עמנואל תעשה לי ילד

 

 

הידיעה בדבר פרשיית עמנואל רוזן תפסה אותי לגמרי מוכנה.
"נו באמת, עוד סיפור שאני אמורה לשחק אותה מופתעת ממנו", גיחכתי לעצמי בציניות תוך גלגול עיניים אופייני.

גם אני ידעתי על מעלליו של עמנואל רוזן. למען הגילוי הנאות - גם אני עוד אחת מאלה שקיבלו ממנו הודעות בשעות לילה מאוחרות, או אם תרצו - גם אני הייתי זקוקה לבשר להוד רוממותו שאני ממש לא בקטע שלו.
את ההודעות שלו קיבלתי בהפתעה. אני מודה שהייתי בשוק. "אני מזועזעת", אמרתי לעצמי ולאנשים סביבי באיזו תמימות נערית כזו, שלצערי כבר מזמן טבעה בים גדול של תקוות קטנות ויין.

התגובות מהסביבה אפילו הפתיעו אותי עוד יותר: חבריי בעולם התקשורת צחקו ואמרו שזה קורה לכל אורגניזם ממין נשי שעובר לידו ואפילו חברותיי הפמיניסטיות הסתפקו בהרמת גבה ומקסימום זרקו איזו קללה או שתיים. "נו באמת, הילה", אמרו לי, "זה קורה כבר שנים, שחררי". וזה מה שעשיתי. באמת שחררתי.

צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני

את ההודעה בדבר פרסום הפרשה קיבלתי כבר בשאננות. אפילו לא היה לי כוח וסבלנות לקרוא את הידיעה עד סופה והסתפקתי בכותרת, גג בפסקה הראשונה. "נו באמת, זה קורה כבר שנים, שחררו", אמרתי לעצמי כמנטרה חוזרת, "יאללה נקסט".
אבל לשמחתי, הפעם הם לא שחררו והטלפון לא הפסיק לאותת: "נו, אז גם את מתלוננת?"; "בטח יום טעון בשבילך"; "אפשר להפנות אליך את תא העיתונאיות?"; "כבר הלכת למשטרה בנוגע לעניין?"; "מה את מתכננת לעשות?".
האמת, שזה היה רחוק מלהיות יום טעון עבורי. לא חשבתי לעשות משהו בנידון, לא ראיתי שום טעם או רצון לפנות לתא העיתונאיות או למשטרה, והדבר שהכי תכננתי לעשות זה איזה שנ"צ איכותי, ממש לא יותר מזה.

אבל ככל שהתרבו ההודעות, כך שקעתי בהרהורים.
רגשות אשם נשיים התחילו לצוף ולעלות: למה אני בעצם לא חלק מהמאבק הזה? למה אני לא צועקת יחד עם הנשים האחרות את צעקתן ויוצאת כנגד תופעת ההטרדות המיניות? ואם אני לא צועקת או לא נלחמת אז אולי לפחות כדאי שרק אתלונן ואמלא את חובתי הבסיסית הזו?

ניסיתי לחזור אל אותם רגעים שבהם הוא כתב לי; מה עבר אצלי כשהוא הזמין אותי לספארי צלילות בסיני, מה חשבתי כשהוא הציע שנלך יחד לבקר ברמאללה, מה עבר עלי כשהוא שאל אותי אם אני בקטע של גברים נשואים, ומה הרגשתי באמת כשהוא הציע לי לשכב איתו.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיב בדיוק כפי שהגיבה הסביבה כשדיברתי על זה לראשונה - "נו באמת, הילה, שחררי". אבל משהו בי ביקש לא לשחרר הפעם כל-כך בקלות.

אני לא יודעת מהי הטרדה מינית. קשה לומר שיש חוקים או כללים ברורים לתופעה הזו. וכל מה שנותר לי זה לדבר אך ורק על עצמי.
אני לא מרגישה שהוטרדתי מינית. לא כך הרגשתי באותם רגעים, ועל אף לחצי החברה אינני מרגישה כך גם עכשיו.
אך מה שהדהים אותי, מר רוזן, ואני שמה פה בצד את העובדה שאתה אדם נשוי, זו הקלות הבלתי נסבלת שבה חשבת שתכניס אותי למיטה.
נכון, לא כפית עלי דבר. לא ניצלת יחסי מרות ובטח לא הרגשתי מאוימת על ידך. אבל השפלת אותי. היום אני יכולה לומר את זה בצורה ברורה. מי אתה עמנואל רוזן שבדימיונך כל בנות המין הנשי עומדות עם שלט - "עמנואל, תעשה לי ילד" - ורק מחכות ליום בו תפזול לכיוונן? האם אנו עד כדי כך חסרות ערך בעיניך? הרי אתה לא באמת מכיר אותי. ניהלנו כמה שיחות מקצועיות וענייניות בלבד. אבל אתה הרשית לעצמך בחוצפה ובתעוזה בלתי נתפסת לזנוח כמה כללים בסיסיים שקיימים היום בחברה שלנו - כשמישהו רוצה מישהי, גם אם זה רק לשכב איתה, הוא יקדיש קצת זמן ומחשבה במלאכת החיזור אחריה. הוא יזמין אותה לאיזה דרינק, יחמיא לה, ירים כמה טלפונים, ייתן לה תחושה שהיא שווה משהו. שהיא קצת מעבר לעוד אישה ששווה להכניס למיטה, להעביר איתה את הלילה ולזרוק מיד לאחר מכן.
אבל לא כך אצלך. כי הרי בתפיסתך המעוותת אתה הרי הוד מעלתך וכולנו רק מחכות להזדמנות שלנו כדי שנוכל ללכת ולספר לחבר'ה בגאווה - שכבתי עם עמנואל רוזן.

כולם שואלים איפה היו כל אנשי התקשורת שידעו שנים ולא פתחו את הפה. אבל הנה, גם אני לא חשבתי, ולו פעם אחת, להוציא את זה. גם כל עשרות האנשים, הערכיים מאד יש לציין, שהיו סביבי, הפכו את הנושא לבדיחה מדוברת ואף אחד מהם לא התקומם כנגד הדברים, בטח שלא חשב ללכת ולהתלונן עליהם.

גם אני לא הולכת להתלונן. לא הוטרדתי מינית על ידי עמנואל רוזן. אני גם לא חשה כלפיו שום כעס. אני בעיקר מרחמת עליך עמנואל. הטקטיקות שבהן אתה משתמש לא מתאימות אפילו לילד חרמן בן 20.
אומרים שנהרסה לך הקריירה, שדמותך הציבורית נשרפה, אבל בעיניי ההפסד הכי גדול שלך הוא שלא ידעת, וכנראה גם לעולם לא תדע, אישה מהי.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם