בלי סודות

חול הים דגדג תחת כפות רגליי שעשו דרכן אל חוף עתלית בחשכה, יחד איתה דהרתי על הסוס בשדות סג'רה, דמיינתי איך זה להיות טייסת ערב קום המדינה או צוללן בקומנדו הימי, מה זה אומר להיות עולה חדשה, ילדה בכיסא גלגלים, קיבוצניקית בודדה. לבי נמשך אחרי זוריק וטוביה, שמוליק ואיתמר, ולמדתי. כל כך הרבה למדתי, תודות לדבורה עומר המופלאה, שנפטרה אתמול בגיל גבורות.

לספרים שקראתי כילדה יש חלק משמעותי במי שאני היום ובמה שאני יודעת. זו ה"גרסא דינקותא" של הישראליות שלי. את הספרים של דבורה עומר לא העברתי הלאה. שמרתי לדור הבא. רק שאוטוטו הבכורה בכיתה א', ופתאום משהו בי מתערער מול המחשבה שגם היא תקרא את כל מה שנכתב שם בין הדפים.  את כל הפחדים, הכאבים, הסיכונים, האכזבות. יש למישהו צמר גפן?

אני מחכה ומצפה שהיא תדע לקרוא ולכתוב באופן שוטף, ואוכל להשאיר לה פתק "יצאתי רגע לשכנה" או לתת לה להקריא סיפור לאחותה הקטנה, ומצד שני - איזה פחד! זה קו הגבול בין התמימות למציאות. 
ספרים, עיתונים, אינטרנט - הכל יהיה פתוח בפניה. 
אם אתם חושבים על צפיה בטלוויזיה כפריצת דרך קודמת לעולם המבוגרים - בהיעדר טלוויזיה, זה לא קרה. דרך המחשב היא צופה בסדרות או סרטים נבחרים ומבוקרים. 
ברור שגם כיום היא אוספת מפה ומשם ליקוטי מידע על מה שקורה מסביבה. היא נחשפת לסיפורים מורכבים מאוד דרך הקראה או למידה, וכשקורים אירועים משמעותיים אנחנו מסבירים, ועדיין - אי אפשר להשוות את זה ליכולת העיבוד שנותנת הקריאה.

בסיומו של השבוע העצוב הזה, בו נרצח בפיגוע אביתר בורובסקי ז"ל, שחקן, נשוי ואב לחמישה, ישבתי עם הילדונת ושיתפתי אותה בכך שאני מתלבטת מה לכתוב בבלוג על החיים שלנו. והיא ענתה: "תכתבי על פרחים ופרפרים. החיים שלנו זה שקט ושלווה". ככה, מילה במילה. ליטפתי אותה ואמרתי לה שהיא נהדרת, וחשבתי לעצמי: לו רק ידעה. וזה ממש עוד מעט, מעבר לפינה. היא תקרא ותדע. 
צוללים קדימה.

"אם רק ארצה אוכל לטוס לי לירח 
ולטייל לי בעולם עם כדור פורח 
כל כך הרבה דברים אוכל אז לגלות 
והכל להבין בלי סודות, בלי סודות 

זה לא חלום 
לי זה תמיד קורה 
כשבספרים אני קורא 

תן לי שה - בבקשה 
תן לי בה - תודה רבה 
תן לי לה - כמה נפלא 
מה קורה? אני קורא."

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם