כי שמך צורב את השפתיים

ילדה קטנה וסקרנית פותחת בשקט את דלת חדר השינה של הוריה. היא מביטה לאחור, אין איש. הדלת נסגרת בלאט והיא נושאת עיניה אל תחתית הארון. שם למטה-באמצע נמצאת המגירה עם כל הסודות. הסיפורים שלא סופרו לה עדיין.

המגירה נפתחת בחריקה קלה. מסמכים ועיתונים ישנים בשקיות שקופות שוכבים להם שם מי יודע כמה זמן. ביניהם היא מוצאת את גיליון "לאשה".

                                                * * *

הילדה הזו היא אני, וזו לא היתה הפעם היחידה. בערך שלושים שנה עברו מאז, אבל עד היום אני זוכרת את ידיי הרועדות. בין דפי "לאשה" ניבטו אלי פניה של אמי, צעירה ויפה, בשמלת כלה לבנה. אבי הדור בחליפה ועניבה כפי שלא ראיתיו מעולם. המילים סיפרו לי על חתונה מרגשת ורבת משתתפים (שרבים מהם לא הוזמנו רשמית, סתם באו כי לבם משך אותם להשתתף במאורע המיוחד) שהתקיימה במערת המכפלה שבעיר חברון המשוחררת, כשנה לאחר שחזרנו אליה.

מבין כל התיאורים בכתבה, שני משפטים נחרתו בי יותר מכולם – האחד מזכיר את יופייה של הכלה (כנראה שעד אז לא חשבתי על אמא במושגים כאלה), והשני סיפר על הקור ששרר בחברון למרות אוגוסט, ועל החיילת שהופיעה לפתע בדובון וליקטה מבטי קנאה.

אחר כך השלימו לנו – הילדים – עוד כל מיני פרטים, על השכנות שבישלו בעצמן את העופות והאורז, על הרוח שהעיפה הכל, על הרב שלמה גורן שערך את החופה, על ש"מתנחלי חברון" פינו עבור הזוג הצעיר את החדר היחיד שהיה להם בבניין הממשל הצבאי – שאר המשפחות גרו בו באיזה אולם עם מחיצות משמיכות, וגם על ה'עצות-הטובות' של הדודות הפולניות של אבי שניסו במאמץ של הרגע האחרון למנוע מהצעיר המוכשר להתחתן עם עולה חדשה ממרוקו שגרה אי שם בדימונה. באותם ימים זה היה עדיין די חריג. גם הוריה של אמי לא ממש ראו בבחיר-ליבה את החתן שייחלו לבתם החכמה והיפה. לא עשיר, לא תלמיד חכם, ועוד אשכנזי. מסכנה.

                                                        * * *  

הייתי ילדה קטנה ולא הבנתי אז שמה שעתיד לקסום לי בכתבה הזו יום אחד, זה שהיא שיקפה איזו ההתרגשות קולקטיבית נדירה שאיחדה כמעט את כל הארץ, מקצה לקצה. היו אלה ימים של לבבות פועמים יחד מדן ועד אילת – מלשמוע את שולי נתן השרה את "ירושלים של זהב", מחרדת המלחמה שנפתחה מכל החזיתות, ממילות הצנחנים המדווחים "הר הבית בידינו... אני נוגע באבני הכותל המערבי", מהכאב הנורא על הנופלים; מתחושת הרווחה שהביא הניצחון המהיר והמזהיר שהניס את הפחד פן תידרס מדינתנו קטנת-הגבולות ביום אחד; משיבה אל מקומות שאליהם התגעגעו בדמעות סבתותינו בכל הדורות ובכל הארצות. קבר רחל המבכה על בניה. שילה עיר הבירה הראשונה. בית אל של חלום סולם יעקב. אפילו יפה ירקוני שרה אז "תנו לנו רק תרמיל על השכם ו / אז נלך מעזה עד בית לחם". ומול מילותיה של נעמי שמר בבית החדש שנכתב אחרי המלחמה – "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה" - לא נותרה עין יבשה.

      *  *  *                                      

עוד מעט, בסופה של סדרת המועדים הישראליים של אייר, מחכה לו גם יום ירושלים. כ"ח באייר, יום שחרורה ואיחודה של העיר, היום בו שבנו הביתה אל מחוזות יהודה ושומרון. ביום חגך אני רוצה לאחל לך, ירושלים, שנמשיך להתרגש כמו אז מכל השירים שכתבו לך, התרגשות של לבבות פועמים כאחד מצפון עד דרום. "שמך צורב את השפתיים", שרה לך נעמי שמר. "הנני כאן", כתב לך חיים חפר. חזרנו מארץ לא זרועה, והנה אנחנו כאן.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם