את הילה אנוכי מבקשת

 

ממש כמו בשירה של גלי עטרי 'החברות הכי טובות', כך היינו שתינו.

"תמונות ילדות, צמות ומגפיים בוואדי השוטף".

אצלנו המגפיים היו שחורות וגבוהות של 'גזית', הצמות היו לשיער מנופח ומעוצב, והוואדי – טוב, מקום הבילוי שלנו לא היה בדיוק הוואדי.

אך כמותן, גם אנחנו. היינו החברות הכי טובות. לכל מקום הגענו יחד, הבנו האחת את השנייה ללא צורך במילים. לימדת אותי המון, והרגשת שאני זו שמלמדת אותך.

חשבתי שתלווי אותי בכל שביל שאפסע בו בטיפוס החיים האינסופי במעלה ההר.

לא ידעת שבאותם רגעים, בתוכי התבשל משהו אחר. ודווקא במקומות הרחוקים ביותר מקדושה שבהם היינו שתינו, דווקא אז ראיתי באופק חיים אחרים שאבנה לי.

רק אני ידעתי על ביצת השתיקה שאיתה התהלכתי במשך חודשים ארוכים. אך לא ידעתי מה יבקע ממנה. בכל אותן הפעמים שבהם סיפרתי לך על חייהם של חיילי ההסדר שותפיי לשירות, לא שיערת שאל המקום הזה אני עורגת. עבורך, כל השינוי היה הפתעה גמורה.

בתחילה, החבל הדק שעליו להטטנו, היה עבה דיו כדי שנוכל לנוע עליו ולחפש את מקומנו יחד. הצעת לי להגיע לפאב במוצאי השבת בחצאית והסכמתי. אמרת שבפאב הזה יש "מלא דתיים". ישבנו לדבר במקומות כשרים בלבד. זה היה הסטטוס-קוו הפרטי שלנו.

במסיבת יום ההולדת העשרים שלך, אני עוד הייתי טרייה בעניין וגוננת עלי בפני כל מי ששאל מדוע אסרתי על עצמי לחיצת יד פשוטה.

כשהייתי כבר "עמוק בפנים" כהגדרתך, כבר לא יכולתי להלך בין הטיפות הללו. עולם המושגים שלי הפך אחר ושונה, והמילים שלך צרבו אותי בכל פעם שדיברת. היו כבר אירועים ואנשים ואורח חיים ונדמה היה לי כי אצטרך לחצות אוקיינוס שלם כדי להגיע אלייך. הייתי עייפה. ההיכרות עם העולם החדש שלי תבעה ממני את כל כוחותיי. לאט לאט החבל שלנו הלך ונהיה דק יותר ויותר, עד שניתק בעדינות, לכאורה ללא כאב.

התרגשתי כשהגעת לחתונה שלי, ובעינייך ראיתי כיצד את מתרגשת בשבילי.

רגע לפני החופה ביקשתי ממך שתעזרי לי להוריד קצת משכבות האיפור שעטפו את פניי "כי אני לא רגילה לכך כך הרבה איפור" (הרי רק את מבינה אותי בעולם). "דווקא אני זוכרת אותך מאוד רגילה להרבה איפור", אמרת לי בחיוך כשהבטנו יחד במראה.

הזכרת לי את מה שרציתי לשכוח.

בכל פעם שמהרדיו בוקעים ביטים של מוסיקה קצבית כמו שהיינו שומעות אז – את איתי. ומדי פעם כשיש רגע מרגש עם הילדים - את איתי. כשאני מגיעה לעיר נעוריי לביקור משפחתי אני מחפשת אותך בכל פינה. ובעיקר, כשאני נוסעת בכביש שלי בדרך העולה לירושלים – את איתי. אני חובקת במבטי את ההרים העוטפים אותי ברוך של ארץ ישראל ורואה את ים המלח משקיף אלי ממדרון ההרים המשתרגים האחד בשני. איפה את היום הילה? אני שואלת את עצמי.

האם היית יכולה לחוש איתי את פלא הבריאה?

שנים חיפשתי אותך. הלכתי סחור סחור וידעתי שכל שעלי לעשות הוא להתקשר לבית הורייך ולבקש את המספר. אך קולה של אמך היה מהדהד בי והולך גם בלי שהתקשרתי. "לאן נעלמת?" היא היתה רועמת על הקו. ואני הייתי מתכווצת, כי אין לי באמת תירוץ טוב לספק לה.

שנים חיפשתי אותך. האם גם את חיפשת אותי?

האם תעריכי אותי על מה שבניתי בחיי? האם תשתתפי בשמחתי בבניית הארץ או שתראי בי מתנחלת שעוקרת עצי זית של ערבים, כמו שרק בטלוויזיה רואים?

אם ניפגש יום אחד ונדבר על הכל, האם אחזיר אותך אלי או שדווקא אאבד אותך לעד? ואולי כדאי שתישארי עבורי זיכרון מתוק, מיקום אחר שמתקיים לרגע בלעדי?

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם