כשעץ השזיף בחצרי מתחיל להצמיח פירותיו

כשעץ השזיף בחצרי מתחיל להצמיח פירותיו, זה סימן שהשבוע הקשה ביותר בשנה מגיע.

השבוע שבין יום זכרון ששת מיליוני היהודים שנרצחו, עונו, נקברו חיים, מתו ברעב ובייסורים, נקרעו ממשפחותיהם; לבין יום חגיגות עצמאותנו, חרותנו.

זה שבוע שבו העברית נראית לי אחרת, כל מילה ומילה מקבלת משמעות ועומק. מילים כמו תעצומות נפש, ילדים, רצח, רוע - נראות אחרות בעיניי, לצד מילים כמו חירות, עצמאות, חופש.

ככל שאני מתבגרת ועוד ילד נוסף לחיקי, הכאב גדל עוד יותר, אך ההיגיון מסרב להבין לעומק את האמת הנוראה. אני צוללת אל תוך סיפורים ושירים שנכתבו בדמי חייהם, וייסורים של מיליונים ששרדו או שלא, וההיגיון מסרב להבין.

זה שבוע שדרך קבע מלווה בשמש חייכנית ונעימה, לצד סיפורים קודרים על קור משתק; זה שבוע שמלווה בהכנות לקראת חגיגות עצמאות שתמיד כוללות המון אוכל, לצד סיפורים על רעב שבהם פת לחם היא מנת חלקם של עשירים.

שבוע הזיכרון של כל מתינו, הרוגינו, אחינו ואחיותינו, מחזק אותי. זהו יום הכיפורים השני בשנה, יום שבו אני מנסה להיות אדם טוב יותר, ערכי וציוני הרבה יותר.

בתי שאלה אותי איך יתכן שהשואה אירעה לפני זמן כה רב ועדיין ישנם, היום, אנשים בחיים? ואני משותקת ומנסה לנסח משפט הגיוני נטול מכאובים ופחד. "זה לא היה לפני הרבה שנים", אני משחררת משפט סתום כדי לענות לשאלתה.

זה לא היה לפני הרבה שנים, זה קרה עכשיו, כמעט ממש עכשיו, אני מסבירה לעצמי, כמעט ממש עכשיו.

בעולם שלנו, עולם השפע והחירות המחשבתית, עולם אינטלקטואלי, חושב; עולם שבו הכל מתועד ומאופסן כקרטוני זיכרון מאובקים. זה לא היה כל כך מזמן. כמעט ממש עכשיו.

תמונות עולות במוחי ואני אינני מצליחה לישון, תמונות ילדים נקרעים מהוריהם לצד תמונות משפחת פוגל שנרצחה ואדל הקטנה שעדיין שוכבת בבית חולים בין חיים למוות, בדיוק מאותן סיבות. תמונות המקועקעות בנבכי נפשי לנצח.  

אני מתעוררת לבוקר של מתקפת סייבר על ישראל ומבינה כי הסיבות עדיין קיימות, המניע חי ובועט, ואיתו השנאה שתמיד מתחפשת ועוטה על עצמה דמות כזו או אחרת. אני מבינה שדבר לא השתנה ביחסו של העולם אלינו, מלבד דבר אחד - 600 קילומטר ששייכים לנו, שמגנים עלינו, שמהווים לנו בית לאומי, מקלט מוגן, חלקת חיים, צל קורתנו. מדינה.

זיכרון הוא דבר סובייקטיבי, אולם אמת היא אובייקטיבי, נתון שעליו לא ניתן לערער או לחלוק. ואנחנו חיים במדינת אמת, כי היא שייכת לנו, היא שלנו, באמת.

השבוע שבו על עץ השזיף בחצרי  מבצבצים אותות הקיץ בדמות פירות מתוקים, זה השבוע שבו אני סופרת מתים, שמות על גבי שמות, סיפורים ושירים, עטופים בדמעות.

זה שבוע שאני מזכירה לעצמי כי כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא, הוא יצא מאושוויץ, כאילו הוא, הוא נלחם במלחמות ישראל, כאילו הוא עלה על אוטובוס או רכבת ולא חזר.

זה שבוע שבו אני מזכירה לעצמי כי כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא רץ בהישמע קריאות "צבע אדום" .

הזכרונות האלה מעצבים את חיי ומלווים אותי כמו הדגל המתנוסס בפתח ביתי, שאותו אני פוגשת מידי בוקר, מביטה בו והוא כחול על גבי צחור והוא מסמל חירות וחופש והוא תמיד מתנוסס בגאון.

חן.jpg

התקווה בת שנות אלפיים, היא סמל לזיכרונות קשים אך תמיד מחייכת, נמצאת שם כאילו יודעת, בין סדקי ליבה פנימה, כי תמשיך להתקיים בלבבותיהם ונפשם של כל יהודי ויהודי לעוד אלפי שנים.

להיות עם חופשי בארצנו, לזכור ולא לשכוח. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם