מחשבות על חרות ושעבוד

שלוש לפנות בוקר.

הרגע סיימתי להניק את התינוק הקטן הזה שאני כל כך מאוהבת בו,

הוא כבר ישן, ועמו גם חמש הנפשות האחרות המתגוררות עימי בבית,

ואני מתקשה להירדם, אני מרחרחת את הגור הקטן הזה שאני כל עולמו,

שבכלל אינו יודע שהוא גוף נפרד ממני...

מחשבותיי נודדות לחודש מהיום, כי אחרי ניקיונות הפסח

ואחרי שנשיר "והיא שעמדה"

ואחרי שבני ישראל ייצאו מעבדות לחרות

אני חוזרת לעבודה...

עשיתי זאת כבר בעבר, כלומר –

סחבתי ילד בבטן תשעה חודשים

ילדתי אותו (עם אפידורל, ברור)

הנקתי אותו

וחזרתי לעבוד במשרה מלאה... אז למה כל פעם זה כל כך קשה?

וזה לא שמקום העבודה שלי לא מספק – הוא כן , ויש לי בוסים מפרגנים (שיש סיכוי קלוש מאוד מאוד שיקראו את הבלוג הזה),

ואיש שמעודד אותי ומתחלק איתי שווה בשווה בנטל,

וגם המשכורת לא רעה, אלא מה?

תמיד בשלב הזה בריטואל מתגנב לליבי חשש שכל זה אינו שווה לי,

אם איני יכולה להמשיך להיות שם במשרה מלאה עבור ילדיי.

בתוך כל בליל המחשבות הללו בשלוש לפנות בוקר, ישנו קול אחד רציני כזה

לבוש שחור לבן עם נעלי עקב, שאומר לי: זה מה שאת וזה מה שאת רוצה,

ובדרך כלל את אפילו מרוצה מכך שהשגת את זה,

וללא ספק את אימא טובה יותר כשאת מגשימה את עצמך,

ותפסיקי לבלבל את המוח.

המוח אולי משתכנע, אבל הלב...

פעם פעם הכל היה יותר פשוט, נשים גידלו ילדים וליקטו פירות בשדה

גברים צדו בשר והביאו אותו הביתה

אף אחד לא חשב שמה שהוא עושה יותר חשוב מאשר מה שהאחר עושה. חיו בשביל לחיות.

יום אחד קמה אישה אחת ואמרה: "היי, לצוד גם אני יכולה, ואפילו יותר טוב מהגברים, אני חדת ראייה, מבינה ללב החיה, מהירה ויכולה גם להיות קרת רוח כשצריך".

והיא יצאה החוצה ועשתה את זה ועשתה את זה טוב – וסיבכה את כולנו!

והיום נשים צריכות להיות גם וגם – גם אמא מעולה, מכינה אוכל לבד

כולל לחם וחומוס ביתי, תופרת תחפושות, מניקה עד גיל שנה,

וגם אישה אינטלגנטית עם מקצוע חופשי, מינימום תואר שני ומשכורת נאה

שמועילה בעולם...

אז נכון, המציאו כל מיני קיצורי דרך, כמו טבעול ותחליפי חלב אם

וחיתולים חד פעמיים ועבודה מהבית וקורסים מתוקשבים

אבל נשים כמו נשים מעדיפות לעשות הכל "כמו שצריך",

ואם לא אז לפחות להרגיש רגשות אשמה לגבי זה

זה המינימום שאת יכולה לעשות למען המשפחה שלך

וזה בהחלט מעייף

במיוחד בשלוש לפנות בוקר...

 

בעוד חודש אני אפקיד את הקטן אצל מטפלת שבחרתי בקפידה ואסע לעבודה

ואשאב למשימות היום יום

ויהיו פעמים שאשמח בהם שאני נוסעת לעבודה ולא נשארת בבית

ואפילו ארגיש גאווה על העשייה שלי בחוץ,

ולפעמים אתפלל ליום חופש לא מתכונן

והילדים יאכלו לפחות פעמיים בשבוע שניצל תירס (ויהיו מאושרים מזה)

והכל ישוב על מקומו בשלום

אבל מידי פעם בשלוש לפנות בוקר, כשאקום טרוטת עיניים לילד זה או אחר

תחזור התהייה הקיומית הזאת להטריד את מנוחתי

ושוב ושוב אבחר באופן חירותי להשתעבד...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם