שקט מדומה

אף אחד לא אוהב מלחמות. לא השמאל, לא הימין. כולנו רוצים לחיות בשלום ולהרגיש בטוחים במהלך היומיום.
אף אחד לא אוהב מלחמות. לא זה שבקבע כבר שנים, ולא החתן הטרי שקיבל צו 8 ואשתו פרסמה באינסטגרם תמונה נוצצת שלו במדים וכתבה "במילואים".

אוטובוס שרוף בעיר לוד. צילום: מתן צור

אף אחד לא אוהב מלחמות. לא ילדים שרצים למקלטים, לא תושבים שנשרפים להם הרכבים ולא מי שמפחד בימים אלו לנסוע בכבישים.
אף אחד לא אוהב מלחמות. כולם רוצים שלום.

***

לפני שלושה חודשים ילדתי את שקד שלי. איזה פלא זה ילד. אח... מתיקות בגודל של רבע עוף, חוסר ישע כזה חמוד ובכי דק דק דק שרק רוצה מגע של חום ולישון.
אבל מה שקרה אחרי הלידה היה פחות פלאי ויותר סיוט. כמה שעות אחרי שילדתי התחיל לי התקף. התקף של אבנים בכיס המרה. זה נורא. זה אולי הדבר הכי קרוב לגיהינום שאני מכירה. כל הגוף כואב. הבטן העליונה, החזה והגב. כואב לקום, כואב לשכב, כואב לנשום. לקחתי אקמול, אופטלגין ושוב אקמול, והסיוט לא עובר. התחושה היא כאילו מישהו דוקר אותי בכל הגוף ואני לא יכולה להלחם. השם ירחם. אני אישה אחרי לידה. אישה. אחרי לידה. עדיין מדממת וכאובה מתפרים. עדיין בהלם מללדת בלי אפידורל. תאמינו לי, לא קל.
והילד, מה הוא אשם? אני כל כך רוצה לקבל אותו באהבה, להעניק ולהניק בשמחה גדולה, לחבק, לנשק, להגיד לו כמה טוב שהוא כאן. אבל אני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.
עד שזה נרגע. פתאום ההתקף נרגע. אני חוזרת לסוג של שגרה. לוקחת את שקד, מקרבת אותו ללב. הלבה שבי מתקררת ואני מתחילה להיות האמא שלה אני מייחלת.

שקד ואני ביום שקט

עד הכאב הבא. יום אחרי - חוזר חלילה. כאבים, הקאות, סיוט מתמשך, דמעות ותפילות. אלוהים, לא שוב.
וככה זה במשך שבועיים, כל יום-יומיים יש התקף של כמה שעות. כל יום-יומיים אני במצב של הישרדות במקום להיות במצב של לחיות.
הכאבים נרגעים בסוף כל התקף. יש שקט. שקט המלווה בפחד תמידי מרחף. אני כל הזמן בכוננות לסבל שיהיה. אני כל הזמן מדמיינת את האבן הבאה שתצא ותעבור בדרכי המרה.

גם עכשיו אחרי הניתוח, כשאין אבנים ואין כיס מרה אני עדיין מחכה להתקף הבא.

 

***

צילום: מתן צור

עברנו כמעט שבועיים של מלחמה. הארץ שלנו רעדה. האדמה הזיזה אותנו ממקום היציבות שבדיוק הלך ונבנה בחזרה אחרי שנה מתישה. כולנו פגשנו אותה, את החרדה שלפתע נכנסה.
ביום שישי נכנסנו להפוגה. הפסקת אש בלשון המדינה.
עכשיו הלב צריך לנשום, הגב צריך לחוש מעט הקלה מעול הלחימה והרגליים בטח רצות למרחבים פתוחים וקופצות לימי הקיץ השמחים.
אבל אצלי משהו לא שקט. משהו עדיין לא נרגע.
הרי זו לא הייתה המלחמה הראשונה וגם לא השנייה. זה קורה כל כמה זמן, ובין לבין זו רק הפוגה קצרה עד לסערה הבאה.
ואני רוצה שלום. באמת שאני רוצה.
אבל אני רוצה שהשלום יהיה כזה שלא ארגיש שבכל רגע מאיימת לפרוץ עוד מלחמה.

מאורעות תשפ"א. צילום: מתן צור