כיסוי וגילוי

שעת אחר צהריים חמה באחד מיישובי הנגב. אני יושבת עם נציגי תנועת "רגבים" לסכם יום סיור שעשו יחד איתי בדרום. נושא הבדואים חם יותר ממזג האוויר, ובשונה ממנו לא צפוי להתקרר אף לא לרגע בשנים הקרובות. ברגבים עושים עבודה מדהימה בנושא וכבר שנים שקוראים לפתרון כוללני, ובעיקר צועקים לכולם לשים לב שיש כאן בעיה שחייבים לדבר עליה, גם אם אין הסכמה על הפתרון.

במטיסה את המטוס לכמה רגעים בשמי הנגב

מיץ התפוזים מקרר אותי קצת ומשיב את נפשי לאחר הטיסה המקרטעת בשמי הנגב. הם כבר מתורגלים ולא מתרשמים, לא מהמראות הקשים שניבטים מהמטוס הקל (מדי) ולא מהבחילות האוחזות את הנוסעים המזדמנים. הם שואלים לדעתי על מה שראינו על פני הקרקע מן האוויר, ואני עונה בנאום חוצב להבות שמחמם ככל הנראה עוד יותר את האווירה שסביבנו.


בסיור הרגלי בדרום

"אפשר להתערב?" שואל איש שאוחז מנת פלאפל ובקבוק קולה בסמוך אלינו. "בוודאי" ענינו לו. ולאחר שבירר מי ומה אנחנו, הוא הסכים עם חשיבות הנושא ונחיצות הצורך להציף אותו בכל מקום אפשרי. כמי שעובד וחי בנגב ונוסע בכבישיו מידי יום, אין ער ממנו לקשיים ולאבסורד המשתולל בכבישים ובכפרים בחסות המדינה או לפחות בהסכמה שבשתיקה מצידה. אבל אז הוא מבקש להגיד עוד משהו. והוא מתחיל להתפתל ואני רואה שלא נעים לו ואני כבר יודעת מה הוא עומד להגיד. ואני לא מצטטת אותו מילה במילה כי הוא היה חכם ודיפלומט, אז אכתוב רק את מה שהאוזניים שלי שמעו – נכון שאתם מדברים על נושא חשוב ונכון שכל מה שאתם אומרים נכון, אבל אתם חריגים, בטח יש לכם אג'נדה מסוימת. ובתרגום יותר חופשי שלי – אתם הדוסים, מה לכם ולנגב? או מה לכם ולמלחמות צודקות?

אז חשבתי לעצמי, איזה באסה לאברהם – איש "רגבים" - שככה מסתכלים עליו ושופטים אותו. בטח הבן אדם הזה רואה את הפאות, הזקן והכיפה הגדולה והוא לא מסוגל לשמוע מעבר להם דברי חכמה ואמת. אבל לא הבנתי למה המבט של האיש הזה נדד בין אברהם לביני וקצת דילג על מי שהיה עם סימנים פחות מובהקים. ופתאום נפל לי האסימון שכמה שבפנים אני מרגישה אינטליגנטית, ישרה, בעלת תפיסת עולם מורכבת שבוחנת כל סיטואציה ושווה להקשיב לדעתה (כן, ככה אני תופסת את עצמי. מוזמנים לבחון אותי), מבחוץ אני מתנחלת דוסית עם שרוול עד המרפק, מטפחת גדולה שמכסה לי את כל הראש ואפילו כדי להשלים את הסטריאוטיפ, אני מחזיקה תינוקת קטנה בזרועותיי וממהרת לאלה שהשארתי בבית.

אני?! עליי הוא מסתכל כעל מתנחלת דוסית עם דעות מקובעות שבטח שונאת ערבים באשר הם ורק רוצה לסלק אותם מכל מקום? עליי הוא מסתכל כשהוא בטוח שהוא יודע מה הן המחשבות שעוברות לי מתחת למטפחת היפה עם הרקמה והמראות הקטנות? הוא לא רואה עלי שאני גם פמיניסטית, נניח? הוא לא מזהה ישר שכל סוגייה אני בודקת לעומק ובוחנת אותה מכמה זוויות שונות לפני שאני מסיקה מה דעתי בנדון? הוא לא רואה את המורכבות המתוחכמת שבי?
פתאום הרגשתי לרגע כמו בובת אימום שכולה גוף וראש מפלסטיק וכל חשיבותה הוא רק במה שמלבישים אותה. אני בסך הכל מתנחלת עם תינוקת ומטפחת שאפילו קוראים לה מוריה. מבחינתו אולי אני לא יותר מדמות בארץ נהדרת וכל מחשבותיי נגזרות מתוקף חינוך גזעני או סתם חד ממדי של שנים, שבשלו אני חיה היכן שאני חיה ומחנכת את ילדיי להיות בדיוק כמותי.

 

אודה ולא אבוש, זה היכה בי. זה כאב לי. רציתי לסלק את המטפחת מעל ראשי. לא בשבילו, אלא בשבילי. שיראו אותי כמו שאני. שלא ישפטו לפני שמדברים איתי, אלא יתנו לי את הצ'אנס להביט אל העיניים שלי לפני המראות שעל המטפחת שמשקפות רק את עיני המתבונן. רציתי להיות אחת מהרוב ה'רגיל' שכדי להכיר אותו צריך לשוחח, להכיר ולהבין, ולא דמות שלכאורה מספרת את דעותיה דרך לבושה ובחירותיה ההלכתיות או החברתיות. חשבתי שחבל שהוא לא מסתובב עם פתק שתלוי לו מעל הראש שמסביר פחות או יותר מי הוא ומה הוא. 'מרצה בטכניון לענייני מגדר, אב לשניים וגר בווילה בסביון'. 'מורה מנתיבות, אב לחמישה ומתפלל קבוע בבית הכנסת השכונתי'. 'מאבטח כבר 15 שנה שלא מצליח לסיים את התואר הראשון, גר עם ההורים בירושלים ונכשל סדרתי בדייטים'. סתם, כמה משפטי רקע כדי שאוכל לשפוט גם אני. הרי כל הנחה לכאורה שמניחים עליי היא נכונה: 'מתנחלת, אם לכמה וכמה ילדים (חמישה בלי עין הרע!), ימנית בדעותיה, דוסית'. אבל כמה מפספסים מתחת לזה. כמה מפספסים. הנחת המוצא שלו שהתפתלה מבעד למילים בעצם אמרה – אתם 'משם', אתם חשודים כאנשים שלא נאמנים לנגב או למדינה אלא רק לאג'נדות המטורפות שלכם משם. וזהו, ככה אי אפשר לשמוע כבר כלום.

לזכותו ייאמר שהוא ניסה לשמוע מעבר לזה ואולי גם הצליח, אבל כבני ובנות אדם אנחנו יודעות שלא פשוט בכלל עבור את המשוכות האלה של דעות מוקדמות, וכשהדעות האלה הן המפגש הראשון עם האדם עוד לפני שהוא פתח את הפה שלו, זה הופך כל משוכה לקיר לבנים גבוה במיוחד.

צילום: דוד מיכאלי

לא, אני לא מוותרת על הסממנים שלי. לא על אלה הנשיים ולא על אלה ההלכתיים. אני לא חושבת שנכון למחוק סממנים גם אם הם מצביעים על הנחות חיצוניות נכונות או שגויות. אבל ההתמודדות הזאת מידי פעם לא פשוטה כלל. כמה נוח כאן בחממה עם הסממנים האלה שמייצגים את הבחירות ההלכתיות שלי וכמה קשה שם בחוץ מול אלה שרואים בזה בחירה תמוהה וחייזרית במקרה הטוב וסכנה חמורה לאנושות במקרה הפחות. אי אפשר לדרוש מאף אחד לוותר על הרושם הראשון, זה טבוע בנו עמוק מדי. אפשר אולי אולי לבקש מעצמנו להיות מתוחכמים יותר לא רק מבפנים, אלא גם כשאנחנו מסתכלות על אנשים אחרים מבחוץ.