סיפורים מהאלבום הישן

לפני מספר שנים עסקתי בכתיבת סיפורי חיים לאנשים, וגיליתי שהרבה הרבה יותר מעניין לכתוב את סיפור חייו של אדם בעודו בחיים: הסיפור מסופר בגוף ראשון, הפרטים מדויקים יותר, מה שחשוב לו זה מה שנכנס פנימה והעיקר – הוא זוכה ליהנות מזה ולראות את צאצאיו מכירים את סיפורו.

אז הסתובבתי חזרה אל עבר המשפחה שלי, וכיוון שזו הייתה השנה שבה איבדתי שני סבים וסבתא אחת, נותרה לי סבתא אחת שיכולתי לכתוב אותה. סבתא שרה היא האישה היקרה ביותר בעולם שאני מאחלת לכולם סבתות כמוה ובעיקר מאחלת לכולנו להיות כמוה בנוגע לצאצאים שלנו. האהבה העצומה שלה לילדיה, נכדיה וניניה זה דבר שאי אפשר לתארו במילים. הדאגה (יש שיאמרו חרדה), החשיבה על כל אחד, הרצון להיטיב ולפנק הם סדר יומה, ומשום כך ידעתי שאת סיפור חייה של סבתא שרה אני צריכה לכתוב לנכדים ולנינים ולכל הדורות שיבואו אחריהם. וכך בחרתי לכתוב ספר ילדים על חייה של סבתא שרה.

סבתא שרה ואני

סבתא היא ילידת רומניה, וב"ה היא זכתה לעלות עם כל משפחתה ארצה. אך טרם לכך הם עברו את שנות המלחמה באירופה במעין גטו עם משפחות רבות נוספות, כאשר אביה נלקח לעבודות כפייה ואמא עבדה בשדות כדי שתוכל להביא תפוחי אדמה או גידולים אחרים לחמשת ילדיה שהסתובבו כל היום לבדם. העלייה לארץ נעשתה בהעפלה לא חוקית עם שהות ממושכת במחנה המעצר קפריסין. את הסיפור הזה ואת המעט שמחזיק את המרובה, רציתי להעביר הלאה לדורות הבאים.

כמו כל אמא, גם אני התלבטתי כיצד להגיש את השואה לילדים הצעירים שלי. את היטלר הצגתי כעוד צורר רשע שרצה להרוג את היהודים, כמו ש'מוכרים' לילדים צוררים מחגים אחרים, ואת החיים הקשים שם הפכתי לסיפור גבורה. ככה אני רוצה שיזכרו הילדים את בני הדור ההוא: גיבורים. אנשים שעמדו בגבורה במציאות בלתי נסבלת אך עשו הכל כדי להמשיך הלאה. גם ללא הפרטים הקשים והכואבים במיוחד שאותם העדפתי להשאיר מחוץ לספר. את האהבה לנכדים ולנינים כתבתי בסיפור עצמו כי אי אפשר לספר את סיפור חייה של סבתא שרה בלי לספר את החלק הזה שהוא העיקרי והחשוב בעיניה.

מתוך הספר 

הסיפור של סבתא שרה סופר מאז בגנים ובתי ספר רבים. הוא הרי לא הסיפור של סבתא שרה שלי, הוא הסיפור של דור שלם, של מציאות בלתי נסבלת, עלייה לארץ ותקומת חיים חדשים בה. הוא הסיפור שלנו, שנושאים את העיניים אליהם ומשתוממים כיצד הצליחו. כיצד יכלו למלחמה ההיא וכיצד הקימו כאן יש מאין גמור.

אך אני חייבת להודות, שגם אני איני גיבורה גדולה. כמו סבתא שרה שבסיפור, גם כשהילדים שלי שואלים אותי על הסיפור של סבא צבי, אני עונה שהוא קשה ושהם צריכים לגדול כדי לשמוע אותו.
מול הסיפור הזה גם אני לא גדולה מספיק.