פתק לטווח ארוך

זה כאילו אפילו מזג האוויר מזדהה.
תחושה של כבדות ולאות ומועקה.
שוב בחירות.

פעם רביעית? כבר הספקתי לספור. וכמו בפעם הראשונה בסבב ההזוי הזה, אני שוב עם תינוק קטן, שוב עייפה ברמות שאין לתאר, שוב האיש שאיתי עוסק בצרכי ציבור ומתרוצץ בין מוקדי בחירות למען הערכים שעוד קצת נשארו פה. שוב יוצאים לפיקניק משפחתי כיפי בהרכב חסר. שוב נקפוץ לרגע, בערב, להכניס פתק למעטפה.
אבל הפעם האדישות גדולה מהצעקות. ההתראות לסמסים מושתקות אצלי כבר שנתיים. לא קוראת עיתונים, לא שומעת חדשות. מתעדכנת קצת בבועה של הפייסבוק וקצת מהאיש שבאמת חי ונושם פוליטיקה.
והכי מדהים זה שכל על חשבוננו. כל ההודעות שמטרידות ושיחות הטלפון המוקלטות ושלטי החוצות שמזלזלים באינטליגנציה של כולנו והאוטובוסים שיסיעו את הפעילים והתשדירים שאף אחד לא צפה בהם – על הכל אנחנו משלמים. לא רק בכסף אלא גם בתודעה ובזמן.
בעיניי זו בדיחה. באמת. גברים בחליפות שמטיפים באיזה סופר ולוחצים ידיים באיזה שוק. כל כך פלסטיק.
וכרגיל חסר קול נשי אמיתי. קול של אמת. כי נדמה שגם הנשים שכבר כן העזו להשתלב בצמרת הפוליטיקה מדברות בשפה מאוד גברית וגנרית.

וזה לא קל להיות שם. אני יודעת. אני שומעת מאלה שכן יצאו למסע. מכלי ראשון. כמה זה מאתגר. ואני שואלת את עצמי למה? למה צריך את כל ההצגה הזו? מה באמת קורה פה ומי בוחר את מי...
מרגיש שזה קמפיין של קמפיינרים.
מדהים שיש לנו מדינה. ומדהים כמה היא משגשגת, ומטורף שכל זה קורה בדור שלי. אבל מה יהיה פה לדורות הבאים?
הגיע המן לעבור ממצב של הישרדות וראייה לטווח קצר, למצב שבו יש נבחרי ציבור שבאמת חושבים לטווח ארוך. שמסתכלים שלושים שנה קדימה ומחליטים לא לבזבז כסף על סטיקרים ופליירים שרק מטנפים את הרחובות. שמשתוקקים לקחת את תיק החינוך כי זו האידיאולוגיה שלהם ולא כי זו מקפצה למקום אחר. שמעוניינים לקבל משרד ממשלתי שבו הם באמת מתמקצעים ולא רק מחילים רפורמות יקרות ופופוליסטיות. שמתיימרים לתת לאזרחים חירות ובחירה אמיתית.

בעיניי הכל מתחיל בבית בכמה אנחנו שונים מהשכנים אבל אוהבים אותם מאוד. כמה יכולת הכלה יש לנו, יכולת עמידות ונחישות שמכבדת את האחר אבל לא מזלזלת בעצמנו.
הבחירה הגדולה של היום היא בבית.
בשנה האחרונה ראינו את הבית מבפנים לתקופות מאוד ארוכות. יש כאלה שזה פירק אותם ויש כאלה שזה חיזק אותם. וכמו יסודות של בניין אם הבית חזק – העם חזק. והגיע הזמן להכיר בזה. אם כולנו נעסוק בחיזוק הבתים שלנו, הזוגיות שלנו, הילדים שלנו – נוכל לעסוק באמת בבחירות. אין מה לחכות, צריך ליצור מלמטה. לאהוב את השכנים ברחוב. להתעסק במה שיש לי השפעה עליו באופן אישי ולא להתבאס ולקטר על המאקרו. לדחוף כל יום מהלכים קטנים שבידיים שלי ולא לחכות שמשהו גדול יקרה. האדוות יכו במעגלים אינסופיים.

אז אם בשמחה אני הולכת לקלפי? כנראה שלא. אבל זו חובתי האזרחית ולכן אין סיכוי שאפספס.
פעם ראשונה שאני אפילו לא לגמרי סגורה על הפתק. התחושה הכללית היא שאני לא מאמינה לאף אחד וכרגע מתבקש שינוי וכבר לא משנה איזה.
השנים האחרונות היו מעורפלות. כמו עייפות תהומית אחרי לידה שבה הזיכרון לא ברור והשעות זולגות מלילה ליום ושוב ללילה בלי אבחנה, בלי הגדרה ובלי הרבה תוצאות חוץ מלקיים תינוק וצרכיו הבסיסיים. כשכל לילה נדמה שעוד רגע אתמוטט אבל הנה מגיע הבוקר ואני קמה ופועלת על אפס שעות שינה. ככה מרגישות לי השנים האחרונות. בליל של עניינים. בלי נשימה.

אז אני בוחרת לבחור. להאמין בטוב ולהיות טובה.
והעיקר הבריאות.