חמישים

את ממילא כבר סבתא, אמר לי השבוע אחד הבנים שלי, קצין במדים צעיר שכמותו, אז להיות בת חמישים זה כבר לא כזה משנה, הוא הפטיר וחייך, והרגשתי שהוא לגמרי צודק.

משנכנס אדר בכל שנה אני נכנסת לכוננות צמיחה בשנה, וביום שבו חג חוני המעגל את עיגולו וירדו גשמים ונקבע ליום חג (זה היה ב-כ', אתם לא אמורים לדעת, רק ילידי כ' באדר זוכרים את זה), פלוס כמה מאות או אלפי שנים, נולדתי אני, בבית חולים בירושלים, בת שניה למתנחלים צעירים שעוד גרו בממשל הצבאי בחברון. העיר שוחררה ארבע שנים לפני שנולדתי, חמישים שנה חלפו מאז, המערה עוד נאבקת על הנגשתה, אבל ההרים סביבה שונו לבלי הכר, וסיפור התחדשותם מלווה את מסע חיי, והמאבק עליהם ספוג בדמי. וכל חיי מתכתבים בין הלאומי לפרטי וחוזר ללאומי. זה חלק ממהות קיומי.

בגיל חמש בימי השומרון הראשונים. צילום: אשר קורלק

אבל גם באופן הכי אישי ופרטי, חמישים בכל זאת זה גיל עגול כזה, ודרמטי, וסמלי, וחגיגי. יובל. באוזניי כמו מאליהן נשמעות חצוצרות הכסף שנוצקו במדבר סיני. ואני נזכרת איך בגיל ארבעים כל-כולי התקוממתי – מה לי ולמספר הזה, וככל שהלך והתקרב בהלה קרה סמויה טיפסה לי במעלה עמוד השדרה. והפעם – קשישה בעשור אבל מרגישה אחרת.

כי השנים החולפות לימדו אותי הרבה, לימדו אותי בעיקר שככל שאלמד ואחכים ככה אבין שבעצם אני לא באמת מבינה שום דבר בתוך העולם העצום הזה ומשמעויותיו האינסופיות, אבל הכל טוב, כי אני לא אמורה להבין. ויחד עם זה ניתנה לי ולכולנו מתנת הבחירה, ולבחירה יש כוח, יש תוקף מהפך משמעות. לא הגיל עושה אותנו צעירים ויפים ושמחים, ולא נסיבות החיים קובעות אם יהיה לנו טוב או לא, וגם הימים שאחרי הקורונה, ימי החזרה לשגרה-הכה-נכספת, לא יביאו לנו את האושר אם לא נבחר ללמד את עצמנו להיות שמחים גם עכשיו, בתוך כל הבלגן והמגבלות והוויכוחים האינסופיים ופורים משונה וההנחיות הניחתות חדשות לבקרים.

מראות זרימות המים מרחיבות הלב, נוטפים מהרים ירוקים מנצנצים בשמש, שבתוכם נסעתי לפני כמה ימים, הזכירו לי בצד ההתרגשות וההודיה גם את השנים הרבות שכבר הספקתי לשכוח, רק לפני שנתיים נדמה לי, שנים של בצורת שרדפה בצורת שרדפה בצורת. אז נכון שאז לא היתה קורונה, אבל היה משהו אחר שהעיב על ימי מדינתנו. הרי תמיד היה משהו. וגם כשלא תהיה קורונה, יהיה כנראה משהו חדש להתמודד אתו. הקורונה הצליחה להשכיח את הקשיים שהיו לפניה ולצבוע בוורוד-מתעתע את כל מה שנדמה לנו בדימיוננו שיהיה אחריה. אל תאמיני, אני אומרת לעצמי. אף פעם אין ימים נטולי אתגר.

כי בגיל חמישים, כמו בקורונה, יש איזו הבנה פנימית – לא פשוטה אבל משמחת - שאתגרים לא נועדו להתפטר מהם, לייחל שיחלפו מאליהם. טמון בהם שיעור חשוב, שיקוף ישיר לכל אחד ואחד במקום שבו הוא תופס אותו, ברמה הפרטית כמו גם ברמה הלאומית, ואם נחמיץ את הלמידה, נמצא את עצמנו שוב בזירה הבאה.

בפרספקטיבה של חמישים שנות מבט לאחור, אני שמה לב שמשהו בגיל הזה מבשיל הבנה אחרת. הבנה שכל מה שעברתי וכל מה שנקרה בדרכי בחמישים שנותיי היה כל כך מדויק ונכון עבורי, גם הרגעים הקשים, גם המשמחים, גם הכואבים; גם הכשלונות, גם הבכיות, גם ההצלחות, גם השמחות – לכל היתה כתובת מדויקת, הכל כוון מלמעלה, והוטמן בו שיעור חשוב. וברגעים הכואבים או המאיימים, אם לא בחרתי להיות בלמידה, אם לא התמודדתי עם המבחן, הרי שחיכה לי בסבלנות מועד ב'.

בין גיל ארבעים לחמישים נדמה שיש איזו קריאה פנימית נשית לדייק, להבין סוף סוף שאם לא עכשיו – אימתי, לברר, להקשיב לעצמי, לבחון מה מזויף ומה נכון במרכיבים השונים של חיי, לרצות ללמוד ולחבר קצוות, לסגור מעגלים, להתבונן האם מה שעשיתי עד כה היה נכון ואם לא מה אני עושה אחרת, ולעשות אחרת.

ואז להבין שגם הזיופים והטעויות והמקומות הבלתי מדויקים בעליל, היו חלק מהשיעור הגדול.

ובשנה האחרונה אכן היתה לי שנה אחרת. עזבתי עבודת ניהול אינטנסיבית במועצה, עזיבה טובה מלאת חיבוקים והוקרת תודה, משאירה בה חברים אהובים ועובדים מסורים עד מאד. זו היתה שנה של למידה והקשבה ועשייה רבה-שלא-על-מנת-לקבל-משכורת, וחשיבה והתבוננות, והבנה ששינוי הכיוון שלי בפתח (ואולי על כך פוסט נפרד...), מתבשל לאיטו. מתבשל אך מתובל  בהבנות מבשילות ובהבנה גדולה כמה למרות הכל אני לא מבינה, ועם כל כמה שאני לומדת כמה שאני לא יודעת, ובשמחה לגלות כמה ההבנה הזו משמחת. כי יש שמים מעלי, ויש מי שברא אותם ואותי, והוא כבר יודע הכל, גם את כליותיי ולבי, ויש לי שותפים אוהבים ותומכים מסביבי, וכמה טוב שאני לא לבד במסע הזה.

המתוקה שהפכה אותי לסבתא כבר בת שנה וחצי

אומרים שגיל חמישים לעצה, אז אני חושבת ביני לביני באיזו עצה אסיים, אני שתמיד לא אהבתי שנתנו לי עצות, שרק בשנים האחרונות הבנתי כמה הן שוות זהב, ושרק מי שלומד מכל אדם הוא החכם. אז העצה שלי היא בדיוק זו, בואו נהיה תמיד בלמידה, אנחנו לא אמורים לדעת הכל, לא אמורים להיות מושלמים, נבראנו להיות חסרים, ומתוך החסר הזה עולה התנועה קדימה.