הביקור הבלתי נשכח של מזכיר המדינה

לפני שרוחות ההליקופטר בו הגיע היום מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו, ליקב שלנו - יקב פסגות יגוועו, וכשעשרות בקבוקי "פומפאו" ריקים מונחים על הבר לפניי,  אני חייבת לשבת רגע ולכתוב.  הצפה רגשית קוראים לזה.
לא ציפיתי שככה ארגיש, זה גדול מכל מה שהכרתי. הכל, החשיבות, המשמעות, השמחה, ההתרגשות הכללית והלחץ הפרטי שלנו שהכל ייעשה כמו שצריך.


פינה ביקב החדש. צילום: טובי שריד

המסוק של המזכיר פומפאו נוחת 

למה הביקור הזה חשוב, יש חכמים ממני שידעו להסביר ולפרשן. אבל יש משהו אחד בביקור הזה שאני יודעת שלא אשכח, שילך איתי תמיד.
לאורך השנים בהם היקב הלך וגדל, זכינו לארח הרבה מאוד אורחים, חלקם חשובים וחלקם חשובים מאוד. אבל יותר מכולם, האנשים האלה, בני הזוג פומפאו,  השאירו עליי כזה רושם. ציפיתי למשהו אחר, וההפתעה היכתה בי.
פגשנו היום אנשים שמשפיעים על העולם, שמשנים סדרי יום. והם אנשים ללא אגו, פשוטים (במובן הכי חיובי של המילה). אמיתיים כמו שמזמן לא ראיתי. אנשים שמאמינים בכל ליבם שהארץ הזו היא ביתו של העם היהודי, שדברי הנביאים מתגשמים למול עינינו. הם חיים את האמונה הזו.

יעקב ואני עם הגב' סוזן פומפאו

מעניקים מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול, כסמלו של היקב, למזכיר מייק פומפאו

ברור לי שכל פרט בביקורים הללו היה מתוכנן עד לדיטייל האחרון. אבל התחושה שלי היתה, ששום דבר שם לא נעשה עבור עצמם.
הם עושים באמת, רק מה שהם מאמינים בו שנכון וצריך לקרות, הם באו לתקן. בלי יומרות ונאומים. עם עיניים חמות וחכמות, לב ענק ואמונה מדבקת ומחזקת.

הימים לפני הביקור, שהיו מהימים בהם כל הרפש צף ועולה, וקולות המלעיזים והמקטרגים עולים מכל מיקרופון מזדמן, תמיד קשים לי, מודה. (לא קורצתי מהחומרים של בן זוגי, הרוסים קשוחים...), אבל את היום הזה אני חייבת לזכור. המילים של מזכיר המדינה, מייק פומפאו: "הם טועים".
פשוט. בלי להכפיש, בלי מלחמות, בלי בלגן. בשקט, בנחישות, עם המון עוצמה וכוח.
פתאום הרגשתי שאני יכולה להתכבד קצת מהכוחות האלה.
לא להתבייש, להגיד אנחנו צודקים, זו הדרך. לא להתנצל ולרצות. את האמת צריך להגיד בעדינות, באנושיות ובחום, בלי להתבלבל.