כשתיגמר הקורונה

"כשתיגמר הקורונה" – זהו אחד המשפטים הלא מציאותיים ביותר, שכל הזמן אני שומעת מסביבי. "כשתיגמר הקורונה אחזור להתאמן", "כשתיגמר הקורונה נחזור למכון כושר", כשהכל יחזור לנורמלי אז..."
משהו כמו "אחרי החגים" הישראלי, כלומר דברו אתי אחרי החגים, באיזה עיתוי ערטילאי שמי יודע מתי יגיע.
אבל חברות, בואו. יש מגבלות, נכון, אבל החוכמה היא להתמקד במה שאנחנו כן יכולות לעשות בשביל עצמנו כאן ועכשיו. לחיות בצד הקורונה, כי בינתיים היא חלק מהחיים.

לפני 15 שנה פתחנו, פיני בעלי ואני, מכון כושר ומרכז חוגי ספורט אזורי, מתחת לבית שלנו בטלמון. כמי שהיתה שנים רבות מורה לחינוך גופני, חלמתי על מקום ברמה גבוהה שמקדם את הכושר והבריאות בקהילה, ומגביר את המעורבות של האנשים בספורט שמייצר בריאות.
עם השנים הצלחנו לגבש פעילות ענפה של שיעורי נשים, אימונים לגברים, ומעורבות קהילתית נרחבת בספורט. בכל שבוע עשרות מתאמנים מרוצים, מדריכים מעולים. ממש מעצמה קטנה. ויחד עם זה, הצלחנו גם להתפרנס ממכון הכושר. ועם השנים, ככל שהעסק הלך והתרחב, אנשים ראו אותו כחלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.

 
פיני ואני בעבודה

לנהל מכון כושר זה אומר לעזוב כל עבודה אחרת, גם אם היא בטוחה ויציבה כמו עבודה במשרד החינוך, כדי להקדיש את מרב השעות לעוד שיעורים ועוד רעיונות וגם לאימונים אישיים. אני, שתמיד עשיתי עוד משהו ועוד משהו, במהלך השנים התמקדתי בסופו של דבר אך ורק במכון הכושר, כי הבנתי שקשה לעשות הרבה דברים ביחד ועדיין לתת את עצמך עד הסוף לאנשים. והבחירה שלי הייתה לתת את עצמי לעסק. החלטתי – אני פה.


גינת מכון הכושר בטלמון

ואז הקורונה תפסה אותי. ואני בת 50 פלוס, ופתאום מוצאת עצמי במרחב של אי וודאות מוחלטת, כשהמחר לא ברור והכל משתנה מיום ליום.
התחושה היא של ריק, משבר. סוג של שיתוק. מכון הכושר - סגור. חוגים – אין.
המדינה כולה נכנסה להלם, ואנחנו איתה. ובמצב כזה לוקח זמן להתעשת ולחשוב מה הלאה. רק מי שקם בבוקר כשהעסק שלו סגור, מבין מה זה לשבת בבית ולא לדעת מה לעשות. מה זה לחפש את עצמך. אתה פתאום חלק מתכנית שכפו עליך, אתה מוכר משהו שאי אפשר לקנות. אין הכנסות, יש רק הוצאות. ודאגות.

ואז התחלתי לעשות משהו. קודם כל לעצמי. התעשתתי...
כי כבר למדתי שקודם כל עליי לדאוג יותר לעצמי, ושכשאני שמחה, אז גם הסובבים אותי שמחים יותר. והחלטתי שאני לא נותנת למצב הזה להכריע אותי. וכך אחרי כמה חודשים של שוק ורגע לפני הדיכאון, התחלתי לחשוב על חלופה יצירתית. להתאים את עצמי לעולם המשתנה.
החלטתי להמשיך את מימוש היעדים והתשוקה. פתחנו שיעורים ואימונים על מרפסת נוף מדהימה, כאן, אצל משפחת כהן בטלמון. אל מול נוף שקיעה מהפנט בצד אחד וזריחה מאירה מן הצד השני, מתקיימים בבוקר ובערב אימוני יוגה ופילאטיס שמרחיבים את הנשמה ומשפיעים על הגוף לטובה. וכל יום אני מזכירה לעצמי ולכולנו, שזכות הבחירה לפתוח את הבוקר בטוב, או לסיים את הערב בטוב, היא בידי כולנו - העיקר לא לוותר על החלום.

 ידעתי שקודם כל אני זקוקה לעשייה, ושגם העסק שלנו זקוק למשהו שיקרה בו. אחרי שעסק מושבת לחלוטין, קשה להניע אותו מאפס. וכל הזמן זכרתי את המטרה שהצבתי – שאנשים ייצאו מהבית, ויתאמנו, ויראו שאפשר להמשיך את החיים גם לצד המגבלות, מתוך זהירות ועל פי הכללים.
הצעד הבא היה לבנות דק גדול בצמוד למכון הכושר שלנו, שנוכל להיעזר בקלות בכל הציוד המקצועי הנדרש לאימונים.

מי חשב שאפשר לקיים מכון כושר שלם על מרפסת. הרי להרים ידיים במצב כזה – זה די טריוויאלי. אבל מי שבכל זאת מחפש איזו המשכיות, מחפש איך לא לוותר על החלום, מחליט לנוע ויהיה מה – מוצא את הדרך.

---

Maligrg2612@gmail.com