אמא, תקני לי אחות

מגיל שבוע ישנה הבכורה שלנו לילה שלם. שמונה שעות של שקט. אם היינו צריכים ללכת לאיזשהו אירוע חברתי בשעות הערב לקחנו אותה איתנו, והיא ישנה בעגלה, ואף פעם לא הפריעה. 
נשמות טובות הזהירו אותנו שזה בר חלוף. סבתא בעלת ניסיון יעצה שלא נספר על שעות השינה המכובדות ונעשה 'עין הרע'. הבכורה מצידה המשיכה לישון כמו שצריך, ואנחנו 'עפנו על עצמנו' בלי סוף, כמה שנים טובות לפני ששמענו את המושג הזה בפעם הראשונה. 
היה לנו ברור לחלוטין שזה בזכותנו. שאנחנו צמד הורים טריים וגאונים, שפיצחנו את השיטה. שכל מבטינו המתנשאים כרווקים או נטולי ילדים על הורים אחרים לילדים זבי חוטם, בכיינים, שובבים ולא נרדמים - היו מוצדקים לגמרי. אנחנו מחנכים כמו שצריך, מגיל אפס, והילדונת פשוט הבינה עם מי יש לה עסק, והסתגלה.
הכל היה כל כך נכון והגיוני עד ש... נולדה הילדה השנייה.


הקטנה בפיג'מה בחצר

בוקר אחד הפתיעה הבכורה בבקשתה: "אמא, תקני לי אחות". 
חודשים ארוכים של ציפיה שלה ושלנו עברו מאז אותו הבוקר עד שנולדה הקטנטנה והצטרפה לשגרה המשפחתית שכבר הספקנו לבנות. היא לא הגיעה מהחנות, ובטח לא עם הוראות הפעלה. 
 

בלילות הלכה לישון יפה - פחות או יותר, אחרי טקס שינה שכלל אמבטיה עם שמפו בניחוח לבנדר מרגיע. 
ממש לפי הספר, ממש כמו שעשינו עם הגדולה. נהדר, נכון? חוץ מהעובדה שמדי לילה היא הייתה - ועודנה - מתעוררת לשעות ארוכות של אור וחיוכים. היא לא רעבה, היא לא צמאה, הטיטול כבר הוחלף, אין גיהוק להוציא, לא שיניים, לא אוזניים, שום דבר לא כואב לה. אנחנו בקריסה, הילדה מבסוטית, וכל התרגילים שבעולם לא עובדים עליה. לילה כן, לילה לא, לילה למה-לא.

באופן מפתיע הסתבר לנו שהיעדר שעות שינה מספקות לא היווה מחסום התפתחותי. היא התחילה לנוע ברחבי הבית בזחילת קומנדו בגיל ארבעה חודשים. בגיל 11 חודשים היא כבר הלכה, וליתר דיוק רצה - לעציץ, לשקעי החשמל, לפריזר (מי חשב על זה כשקנינו מקרר הפוך), לארונות המטבח, לפח האשפה. (מה יש להם מהפח?).
הסיבה היחידה שבגינה היא נמנעה מלהטביע לנו את האייפון באסלה היא, שאין לנו אייפון. 

בבית ומחוצה לו החל מרדף בלתי פוסק אחרי הגברת. התקנו שער בחצר לכבודה. התברר שהיא מצליחה לזחול מתחתיו. 
אגב, אוצר מילים מדרבנות לריצה מהירה במיוחד: לא, אל, אסור, תעצרי, זה מסוכן. 
ואצלנו חלחלה אט-אט ההבנה. זה לא אנחנו שהצלחנו עם הגדולה. זה פשוט היה אופייה, וזאת, מה לעשות, מאוד שונה. 


תמונת אילוסטרציה מצוינת מפינטרסט

למרות הפיתוי הגדול לכנות אותה במגוון שמות חיבה מהשדה הסמנטי המקובל לפעילי תג מחיר, אנחנו משתדלים מאוד שלא לעשות זאת. בכל פעם שהיא ננזפת על פעילות בלתי חוקית, היא מגיבה בחיינדל'ך מתוחכמים: "הנה אף, הנה עיניים", וחיוך ממיס. 
ילידת חודש אדר הזו ממלאת את ימינו בשמחה גדולה (את הלילות פחות). אולי יש לה איזה מרכיב של 'ונהפוכו' באישיות? אנחנו עדיין לומדים אותה. מגלים כל הזמן עוד תכונות אופי מדהימות, עוד מילים שהיא לומדת להגיד, עוד הבעות פנים ויכולות תיאטרליות, אבל את הדברים החשובים ביותר נראה לי שכבר הספקנו להבין - היא לא אחותה, וזה בסדר גמור; ויש את מה שתלוי בנו ויש את מה שבא לבד; ולפעמים כיף, ולפעמים קשה, ומותר - ואולי אפילו צריך - לספר שזה כך.


לא קוטפת, רק מריחה. הקטנה בגבעות הכורכר בנס ציונה

אני יודעת, "עד מחר" של אביתר בנאי הוא ממש לא שיר ילדים קלאסי, אבל זה הפסקול שליווה את חיינו בחודשים האחרונים - פסקול של קושי ומתיקות אינסוף, רגעי עייפות, ערות והארות, ודווקא אותו אני רוצה לחלוק איתכם. 

"אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה... הלילות ארוכים בלי לדעת למה...
עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך, מחבק אותך"


מזל טוב, ילדונת שלנו, ליום הולדת שנתיים!

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם