סוף מסלול

לפני עשרים וחמש שנים, בערב חורפי אחד, עמדנו אייל ואני מתחת לחופה, ולצדנו עמד הרב רונצקי ז"ל שחיתן אותנו. איש שלימד וליווה כל אחד מאתנו עוד לפני שהכיר בינינו. בקול קצת רועד הוא דיבר על רגע אחד, רגע שיתרחש בעוד המון שנים. הוא תיאר איך אייל ואני נשב לנו על המרפסת וניזכר בשנים שחלפו, בכל אותן שנים מטורפות שהוא עובר בצבא מתפקיד מבצעי אחד לאחר, שנים שבהן אני מגדלת לבד בבית את הילדים, שנים שבהן אני הולכת אחריו בארץ לא זרועה. הוא תיאר איך אייל יגיד שהוא זוכר לי את חסד נעוריי, את אהבת כלולותיי. עשרים וחמש שנים עברו מאז, והרגע הזה הגיע.

בטקס פשוט, קטן ומאוד מרגש נפרדנו בשבוע שעבר מצה"ל. בנאום הפרידה שלו ציטט אייל את הרב רונצקי ז"ל שליווה אותנו במשך שנים. בכמה ימים שחלפו מאז אנחנו יושבים על המרפסת כפי שהוא תיאר, ונזכרים. נזכרים בכל מה שעברנו ב-25 השנים שחלפו.

במבט לאחור אני לא מבינה איך עברנו אותן. תוהה מאיפה הגיעו הכוחות לעוד שבת לבד, ועוד חג לבד, איך העמסתי כל פעם את הילדים ואת עצמי על הרכב ונסענו לעוד שבת באיזה בסיס נידח אחר בארץ. נזכרנו בלילות ללא שינה, בקשיים ובפחדים. נזכרנו בלידה הרביעית כשאייל היה במבצע בעזה ואני נסעתי ללדת עם חברה. התבוננו בתמונה של אייל מגיע לבית החולים עם נעליים מלאות בפודרה של חולות עזה, לביקור חטוף כמה שעות אחרי הלידה, וחוזר שוב לבסיס כי בשישי הבא תהיה הברית אז השבת הוא נשאר בבסיס.

מגיע מעזה לבית החולים כמה שעות אחרי הלידה

נזכרנו בכל החסדים והתמיכה שקיבלנו לאורך השנים, ולכן בימים שחלפו מאז הטקס אנחנו עסוקים בלהגיד תודה. תודה למשפחות שלנו, תודה לחברים ולשכנים בלעדיהם לא חושבת שהיינו מצליחים להחזיק מעמד. אמרנו גם תודה לבית המדרש של בני דוד ביישוב שלנו עלי, שבלי עולם התורה שבו שממנו שאבנו שנינו תורת חיים וכוחות גם לא היינו עומדים במשימה. היו שנים שהרגשתי שאני חיה משיעור לשיעור, מתמלאת בכוחות, חוזרת הביתה ושוב מתמלאת.

הילדים שהצטרפו אלינו למרפסת סיפרו, כל אחד בדרכו, עד כמה הם גאים ושמחים להיות חלק מהשליחות הגדולה הזו. הם דיברו על החברים והחברות ששאלו לאורך הדרך אם לא קשה להם שאבא בצבא, איך תמיד הרגישו שזה לא קשה, שזו מציאות חייהם, הם לא מכירים משהו אחר. הם דיברו על איכות לעומת כמות, על מעט השעות אבל על ההשקעות. הם דיברו את מה שקיוויתי כשהיו קטנים שירגישו.

סיפרתי להם איך לפני המון שנים, באחד השיעורים של הרב יגאל לוינשטיין קצת נשברתי ובדמעות אמרתי לו שאני פשוט לא יודעת מה לעשות, שמכיוון שלא גדלתי בבית דתי אני לא ממש יודעת ומכירה שירי שבת וגם לא מה להגיד על פרשת השבוע. אמרתי לו שאני אחראית לארגן את השבת אבל כל כך קיוויתי שאייל הוא זה שידע להביא את התוכן לשולחן השבת, וכל מה שקורה אצלנו בסעודה זה שאייל עם הביס הראשון פשוט נרדם על השולחן ואחר כך על הספה, ועד שהוא מתאושש משבועיים בלי שינה כבר שוב יום ראשון בבוקר והנה הוא שוב נוסע. הרב יגאל דיבר איתי אז על "הפיהוק הקדוש", הוא הסביר לי שזה לא משנה מה יקרה בפועל בשולחן השבת שלנו, מה שחשוב זה מה שאנחנו רוצים שיקרה. לילדים יש חוש מיוחד, הוא אמר לי אז, אי אפשר לזייף לידם, לטוב ולרע הם יודעים בדיוק מה קורה אצל ההורים שלהם עמוק בלב. היום, שנים אחרי, אני מבינה עד כמה הוא צדק.
לאורך כל הדרך הרגשתי שיש לנו זכות גדולה, השירות בצה"ל הוא זכות, לא חובה. בהיבט הזה אני חושבת שמי שבוחר שלא לשרת זה הרבה מעבר לעניין שוויון בנטל, זה להפסיד את ההזדמנות לעשות משהו גדול, להיות מחוברים למשהו גדול. ומכיוון שזה מה שהרגשתי למרות כל הקושי שהיה בעיקר טכני, את זה הם לקחו איתם.



בתום טקס השחרור של אייל

עכשיו, במבט לאחור, הרגעים הקשים נשכחו, צריך להתאמץ כדי להיזכר בהם. נשארו בעיקר החוויות הטובות. זכרונות מתוקים ומרגשים שיש לילדים, תמונות וסרטונים מטקסים חגיגיים. תמונות של אבא על מדים שמגיע באמצע טיול שנתי עם קולה קרה ופיצה חמה, תמונות של אבא חייל וילדים בתרגיל ברמת הגולן, תמונות של הילדים מחופשים לחיילים, תמונות מיום הגיוס של הילדים, תמונות של אבא קצין מעניק דרגות קצונה לילדים, ועוד ועוד, אוסף של חוויות מרגשות, מעצימות. וחמישה ילדים מופלאים שאמרתי להם שבלעדיהם זה פשוט לא היה קורה. ילדים בוגרים ועצמאיים שתמיד ידעו שהם יחד אתנו במשימה, ולכן תמיד עזרו ועודדו וקיבלו בהבנה את כל הפעמים שאבא שלהם לא הגיע.


התמונות הישנות מעוררות את הזכרונות


השחרור הזה הוא לא באמת שחרור כי לא הרגשנו כבולים. החוויה הזו חיזקה אותנו, קירבה אותנו אחד לשני הבהירה לנו שהבית שלנו הפרטי הוא חלק מהבית הלאומי, וזו בעיניי זכות גדולה.
התחלנו עכשיו לצעוד בדרך חדשה, מחפשים את הדבר הגדול הבא.
בערב עם כמה חברים קרובים, אמר הרב יגאל כי בסופו של דבר צבא זה חשוב, אבל אנחנו כאן בסך הכל שליחים ויש המון משימות. אחת נגמרת ויש עוד המון אחרות שמחכות, ורק צריך להתפלל שנעשה את הדבר הנכון והרצוי.

עם הבנות החיילות

אז לכל אותן נשים מדהימות, אחיותיי לנשק, אלו שבמסירות גדולה מגדלות בית בזמן שהבעל שלהן אי שם בצבא או בכל משימה לאומית אחרת, אני יכולה להגיד לכן רק דבר אחד – זכיתן. ואם תאמינו מכל הלב שזו זכות גדולה, זה ייתן לכן כוח. ובשם הילדים שלי אני יכולה להגיד לכן שגם הילדים שלכם רק ירוויחו מזה כי גם הם יזכו להיות שותפים בדבר הגדול הזה. תניחו בצד את רגשות האשם. את התסכולים כדאי לשחרר מדי פעם. חברות טובות הן גלגל הצלה. והדבר הכי חשוב זה להתמלא בתורה. כי למרות שנראה שיש הרבה מאוד דברים נוספים להתמלא מהם, היא באמת מקור הכוח שלנו בעולם הזה.