אנשי ההפגנות

מי היה מאמין שנסיעה לירושלים תהיה מרגשת, ועוד לטיפול שיניים, אבל הסגר שעוד היה בעיצומו הפך כל נסיעה שפעם-היתה-שגרתית לחוויה של יציאה מהמצור. "ניתן להראות מסרון זה כאישור מעבר", נכתב יום קודם לכן בהודעת התזכורת שקיבלתי, אבל איש לא שואל והנסיעה חופשית.

באחד הצמתים בעיר, אשה בשער לבן קצר מחזיקה שלט אדום: "שקרן". מהעבר השני של הכביש שני אנשים מבוגרים נוספים, עם דגלי ישראל ושלטים אדומים-שחורים.

בהפגנת שמאל בבלפור. צילום: יערה די-סגני

אני מנסה להתבונן באיזה קור רוח מרוחק ברגשות שעולים בי. מנסה להזיז הצדה את העוינות האינסטינקטיבית שצצה בי על אוטומט בכל פעם שמפגינים על משהו שאני לא מסכימה לו. משהו מאוים מתעורר בי להגן, כאילו להילחם בחזרה. מנסה בכוח לשים עצמי לרגע בנעליהם. והרי הייתי בנעליהם כל כך הרבה פעמים. אפשר לומר שגדלתי על הפגנות ומחאות ועצרות, וליוויתי מרחוק אפילו אבא ששבת רעב לפחות פעמיים. נשמתי מאבקים מגיל אפס, וכבר נתתי דעתי על העובדה הזו ועל השלכותיה הלא-פשוטות על זירות אחרות בחיי.

מאות, אולי אלפי הפגנות ברזומה שלי, ובעיקר בשתי תקופות בחיי שבהם כאילו שטף החיים עצר מלכת וכל האנרגיות התרכזו אל מסע מחאה, שלא באמת הצליח למרבה הכאב. האם זה מאפשר לי להבין אותם קצת יותר?


בתנו התינוקת במחאה נגד ההתנתקות. מתוך אלבום "שחר כתום"

כשהיינו זוג צעיר שאך זה נישא, סער מחנה הימין במחאה גדולה כנגד הסכמי אוסלו. קשה לתאר במילים את התחושה המטלטלת שהמדינה נגררת לאסון כל כך כבד בעיניים עצומות, שחייבים לעשות משהו כדי שאנשים יפקחו עיניים, שאי אפשר להישאר בבית. ממרחק השנים קשה לי לספור בכמה הפגנות הייתי, בכמה אוהלי מחאה, עצרות ענק, משמרות צמתים קטנות. מתהום הנשייה עולה בי דווקא זיכרון מחויך מהפגנת אמהות וילדים מיישובי טלמון מול ביתו של האלוף אמנון ליפקין שחק ז"ל ברעות, כחלק מסדרת מחאות מול אלופים בצבא שהיו שותפים במשהו להסכמי העברת הנשק למשטרה הפלשתינית, או משהו כזה. אני זוכרת בעיקר את ההפתעה כשאשתו טלי יצאה אלינו עם קערות במבה וביסלי. וחיוך. ואו, זו היתה חוויה אנושית בלתי נשכחת, כי לרוב ליוותה את ההפגנות תחושת חנק ומחיקה. הפגנו והפגנו והרגשנו כמי שצועק על חייו מתחת לפני המים. לפעמים אפילו כותרת קטנה לא היתה בעיתון למחרת. לא איזכור קצר של מילה באף מבזק חדשות. "הסתה", הטיחו ופסלו את הכאב והזעקה שלנו. כמה שונה מהיחס התקשורתי אל ההפגנות היום.

אחר כך היתה המחאה העצומה כנגד ההתנתקות. כמה מר לראות את הסטנדרט הכפול, את הפער בין הכותרות והדרישות בנוגע ל"קדושת המחאה" או "אלימות המשטרה", בין מה שהיה לנו לבין מה שהיום.

מחאת הימין מול הכנסת נגד תכנית ההתנתקות. מתוך אלבום "שחר כתום"

נכון, התקשורת איתם, ממנפת ומעצימה ומעניקה רוח גבית; בג"ץ איתם, כפוסק-על יחיד בלי שנבחר;  אבל אולי בכל זאת, אני מנסה לשאול את עצמי ביושר, גם הם למרות זאת מרגישים נחנקים? מנסה להיות קצת פחות נעולה במחנאות הדיכוטומית, היוצרת תהום פעורה, המעמידה אותנו על אוטומט אטום כל אחד בצדו האחר של נהר שוצף, הרואה רק שחור-לבן.

בהפגנה בבלפור. צילום: יערה די-סגני

בתוך הדו-שיח שביני לביני אני מרגישה איך בתוכי כאילו מתרוצצות שתי דמויות, שתי מאירות - "מאירה פגועת ההפגנות המושתקות והתקשורת המתעלמת" ו"מאירה שעתיד העם הזה יותר חשוב לה מלהיות צודקת". וכל אחת כאילו חוטפת לשניה את המיקרופון של המחשבות, ומנסה להשתלט על המוח, על התודעה. יותר נכון – מאירה הראשונה חוטפת, מאירה השניה מנסה להשיב לה בשלווה, בהיגיון, לא תמיד בהצלחה.

כמה קל ואינסטינקטיבי ונוח להישאר בעמדה הבסיסית, של מאירה הפגועה, המאוימת, שבטוחה שמאבק לצדק אין כאן, שיש כאן שנאה צרופה של נתניהו כמנהיג מוכשר ש"גנב להם את המדינה", שיש כאן מחנה שהיה רגיל שעל פי תפיסת עולמו יישק דבר, ופתאום העז מישהו להחליט אחרת ממה שהם חושבים, והוא עוד מוכשר בטירוף ומכבדים אותו בעולם וזה כבר ממש בלתי נסבל, "אז יאללה שיעוף כבר, ואם העם בוחר בו שוב ושוב אז מה לעשות שיש בעם הזה יותר מדי מטומטמים, אבל אנחנו המשכילים והנאורים יודעים שחייבים להעיף אותו כי הוא הורס את המדינה כפי שאמורה הייתה להיות כאן, ואם הוא נבחר שוב ושוב הרי שבטוח שהוא מושחת והנה יש כבר חקירות נגדו ואנשינו המוכשרים-נאורים בפרקליטות כבר דאגו לכתב אישום מבוסס ואפשר לסמוך על אנשינו בבתי המשפט שישלחו את החצוף הזה לכלא, זה שבגללו אין שלום והכיבוש נמשך והעולם ממשיך לשנוא אותנו והחרדים ממשיכים לכפות עלינו מציאות פרימיטיבית חשוכה, רק בגללו. אז זוז לנו מהדרך, כמה אפשר לחכות".

צילום: יערה די-סגני

כמה קשה לי להקשיב למאירה של ההיגיון הנקי, של איזה נקודת יושר פנימית נעלמה, שנושאת עיניים לריבונו-של-עולם כמצפן וכהשראה, זו שהעם האחד הזה יקר וחשוב לה, שמחפשת מהות בתוך המהומה, שמנסה להבין את הכאב שבתוך כל זה, להושיט יד של גשר וקשב ושותפות, לראות את המורכבות, לחפש את החיבור, את הריפוי. לזכור שנשמות ישראל מחוברות באיזה אופן נשגב מבינתי, מהדהדות, קשורות, למרות כל הפערים.

ואני יודעת שאם באמת אקשיב, אני אגלה שלא על הכל חשבתי, ולא את הכל לקחתי בחשבון, ויש כאבים שלא הייתי מודעת להם, ויש עוד חלקים לפאזל שחשבתי שכבר השלמתי אותו בראשי אבל מסתבר שהוא הרבה יותר מורכב. כמו שקורה בכל מריבה, כששוקעת הדרמה ומתחילים לדבר. להקשיב.

ואני כבר שומעת את הקולות של המאוימים סביבי. ואתם צודקים, לנו לא רצו להקשיב בזמנו, ולא יקשיבו בפעם הבאה שבה אנחנו נחווה עוול ונצא לזעוק, אבל בכל זאת, אני בוחרת אחרת. ואולי תגידו שאני פראיירית, אבל אני לא עושה זאת ממקום של חולשה וויתור אלא של בחירה ועוצמה. כמו בזוגיות, בשביל שינוי צריך שמישהו אחד יתחיל. ויאמין, ולא ירפה את ידיו.

היום אני מתפללת שאצליח להקשיב.