התשמע קולי

לפני כשנה נכנס לי ג'וק לראש. בוקר אחד עלה בי צורך לקרוא תהילים. היתה איזו צרה לעם ישראל ופשוט הרגשתי צורך לזעוק ולבקש רחמים עלינו. אממה, שממש לשבת ולהקדיש זמן מיוחד לכך - גדול עליי, אז חשבתי שהכי לגיטימי וסביר שבדרך לעבודה אכנס ליוטיוב, אמצא הקלטה של תהילים ובזמן הנהיגה אחזור אחרי הפסוקים.
לא יודעת מה חשבתי ומה דמיינתי לעצמי, אבל באמת הייתי קצת בשוק כשכל מה שמצאתי באינטרנט היו הקלטות של גברים אומרים תהילים. במשך כל חיי תהילים נתפסו אצלי כמלאכתן של נשים צדקניות שבכל רגע פנוי שלהן אוחזות בסידור וממלמלות פרק ועוד פרק (לא אני כמובן ולא כל-כך בחוגים שאני מסתובבת בהם, אני מתכוונת לילדות, לנערות ולנשים החרדיות, מושאות קנאתי, שנדמה שכל היום נוסעות הלוך-חזור בתחבורה הציבורית רק כדי להספיק לומר עוד פרק).

צילום מסך מתוך יוטיוב

בקיצור, התבאסתי מהמצב והחלטתי לעשות פרויקט קטן של הקלטת אמירת תהילים על ידי נשים. לפני כמה שבועות סופסוף ישבתי עם חברתי המוכשרת אביטל כלפה והקלטתי בקולי מספר פרקים. תוך כדי ההקלטה שמתי לב שהקול שלי יוצא נמוך. ואני בכלל סופרן, גם בדיבור וגם בשירה. זה ממש ציער אותי כי הרי רציתי גרסה נשית, שהנשיות בה תישמע לאוזן.
ואז היכתה בי ההבנה המדהימה: בכל ימי חיי לא זכיתי לשמוע תהילים או כל תפילה אחרת בקול נשי. כלומר, היתה החזנית באולפנה, אבל זה אף פעם לא היה בבית כנסת אמיתי ובמעמד כמו שבראשי מצטייר המעמד של תפילה בציבור. והנשים שקוראות תהילים בכל מקום וזמן? תמיד שפתותיהן נעות וקולן אינו נשמע.
הבנתי שהמוח שלי, המאולף והמורגל היטב, מתרגם תפילה לצליל גברי, כי כך נשמעת תפילה כשהיא נאמרת בקול. וכשאני מקריאה תהילים, לשם מוחי מוביל את הקול שלי.


צילום: freepik

עלו בי הרבה מחשבות בעקבות התובנה הזאת, על הדרך בה המוח שלנו יוצר תבניות ומקבע את "מה שיש" כ"מה שצריך להיות" או פשוט כ"מה שנורמלי", ועל ההשלכות של זה על היכולת שלנו לפרוץ את גבולות המובן-מאליו של עצמנו.

אבל אני מניחה לזה כעת, כי כרגע כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא התשוקה המפעמת בי להחזרת הקול הנשי (הפיזי והמטאפורי) לתפילה.
גבוה, דק, ומלא רגש. נשי.