אצלנו בחצר

יש שני רגעים מכוננים בחתונת קורונה.
השני הוא כשהבן שלך אומר "הרי את מקודשת לי", ואת יודעת שזהו, עכשיו הוא משפחה גרעינית של מישהי אחרת.
הראשון הוא כשאת מבינה שהחתונה הזו תתקיים אצלך בגינה.

*

האמת היא שכבר מפגש ההיכרות שלנו עם הכלה היה בסימן קורונה: פטפטנו בזום, כי הבן היה בבידוד (מישהו בישיבה, אחד שהוא ממש יודע איך קוראים לו, התגלה כחולה). אבל זה היה כל כך מזמן, ימים ספורים אחרי פורים; לכל חולה עוד היה מספר, וכולנו ידענו באיזו מסעדה הוא ביקר ומה קנה מיד לאחר מכן. ליל הסגר עוד לא היה באופק ולמניין החצרות הטרי טרם ניתן שם משלו.
לשבת הבאה היא כבר הגיעה אלינו בגודל טבעי, ואז שוב באה לפסח, ועוד פעם ופעמיים ושלוש – ובראש חודש סיוון הם הודיעו שאפשר להגיד להם מזל-טוב. התרגשנו. "אנחנו רוצים חתונה קטנה", הבהירו לנו, "בערך 100 אורחים". ואנחנו, אחרי שהתמקחנו, שמחנו שהצלחנו להגיע עד 120.

*

השלב הראשון היה חיפוש אולם. באירוסין האינטימיים שערכנו כאן בבית הם אמרו שיחפשו גן אירועים קטן ויפה. אחות הכלה השקיפה על הנוף וביררה למה שלא יעשו פה גם את החתונה, אבל הם לא רצו. זה רחוק מדי, הסבירו, וגם קצת "חור": יש אורחים מחיפה, ויש נטולי רכב, ולטלמון לא יהיה נוח להגיע. במקום זה חיפשו פה ושם ומצאו אולם בפרדס חנה, קבעו תאריך והזמינו צלם ותזמורת.

ואז הגיע הגל השני.

*

המשק השתחרר ברעש גדול, כמו פקק שמפניה שמח. אבל השמחה היתה קצרה. די מהר התברר שחתונות הן המודל החדש של מסיבת הדבקה המונית, והזוג זימן שיחה בהולה.

"יהיו בחתונה אנשים מבוגרים, ואנחנו לא מוכנים שיהיו הדבקות", הם הבהירו לנו בנחישות וברגישות האופייניות לצעירים. "וכדי שלא יהיו הדבקות, לא יהיו ריקודים. ואם לא יהיו ריקודים, אנחנו לא באמת רואים סיבה לשלם על גן אירועים. אז אפשר לעשות את החתונה באולם קטן של בית כנסת בחיפה. אבל אם זה נראה לכם מסובך מדי - אפשר גם להחליט שעושים פה בטלמון, בגינה".

*

אילו היינו יכולים להזמין אורח אחד על כל מי שאמר לנו בהתפעלות "וואו, איזה כיף זה, חתונה בגינה שלכם! ממש חלום!" היינו מתחרים בחתונת נכדו של האדמו"ר מבעלזא. העניין הוא שחתונה בגינה זה אולי חלום, אבל זה מעולם לא היה החלום שלנו. גם לא של הגינה, אגב. לא שיש לנו תלונות אליה, אם כבר – לה יש תלונות (מוצדקות) אלינו; אנחנו מתנהלים כבר שנים בדו-קיום שמאפשר מפגש משפחתי פה ושם, אבל גן אירועים – זו כבר סקאלה אחרת.

אז נשמנו עמוק והזמנו אדריכל נוף. אם עושים חתונה בחצר, אמרנו לעצמנו, לפחות נשתה לימונדה טריה כל בוקר.
האדריכל בא, הסתובב, המהם מה שהמהם ונתן הצעה. לקחנו. הוא הבטיח שהכל יעמוד על תילו לכל המאוחר יומיים לפני החתונה. האמנו. מתוך אופטימיות אווילית ישבנו לשתות כוס קפה, ואז שמענו בחדשות שמספר האורחים המקסימלי ירד שוב, הפעם ל-20.


בדרך לחופה עוצרים במשתלה

השבועיים האחרונים נספרו בשעות ונמדדו בוויתורים כואבים. כמות הדמעות, הטלפונים, הווטסאפים והפליק-פלאקים שעשינו בנסיון להרכיב פאזל של מקסימום-אורחים-עם-לא-יותר-מעשרים-איש-בחצר יכולה היתה לספק לטולסטוי חומר לרומן שלם: עשרים איש, זה כולל הרב והצלם? והקייטרינג, כמה מלצרים יש לו? והם נספרים בבית או בחוץ? והאורחים. מי יבוא? לכלה יש אחות וכמעט-גיס, ועוד סבא ושתי סבתות. לחתן יש אח ואחות וגיס (ואחיינית קטנטנה, שלא נספרת, מזל). מודה ומתוודה, מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך על קוטן המשפחה...

אבל את מי עוד נזמין? ומי קודם: עוד חבר או דווקא שני דודים? ומה נעשה עם האחים שלי, שמודיעים שאין מצב שהילד מתחתן בלעדיהם, והם מתכוונים להגיע ולהקים התנחלות אוהלים על המגרש?

ובכלל, מה עושים בחתונה שאין בה ריקודים? במה ממלאים אותה, וכיצד משמחים? ומה עם מוזיקה? האם במצב כזה יש הצדקה לשלם לנגנים? כי עשרים איש, נו, מה כבר צריך?

*

עוד טלפון ועוד עצה, ובערך שבוע לפני החתונה הגדרתי לעצמי סוף-סוף את הנוסחה: זו לא תהיה חתונה-באולם-של-500-איש אבל בעצם רק עם שלושים, אלא חתונת-חצר שנועדה להיות חתונה עם שלושים אנשים – כולם כאלה שאוהבים את החתן והכלה ושמחים אתם שמחה גדולה. ועכשיו נחשוב מחדש מה מתאים לשלושים אנשים בתנאי קורונה, ועל בסיס זה נקבל החלטות.

וכך עשינו: את התזמורת צמצמנו מחמישה נגנים לשניים, אבל על השניים - התעקשנו: אינו דומה דיסק, מוצלח ככל שיהיה, לנגנים מקצועיים. זו חתונה, אמרנו לזוג שהתלבט האם כדאי, ולא סעודה משפחתית של יום העצמאות. שיקול דומה גרם לנו לשכור מארגנת לאירוע ולהסכים להזמנת שולחנות עגולים וכסאות עץ במקום להסתפק בכסאות כתר-פלסטיק מהגמ"ח ביישוב. בכל סעיף בחרנו במה להשקיע ועל מה לוותר. פינת ישיבה ועיצוב של מסיבה - כן, מזכרות מהאירוע, פרחים ובלונים - לא. והחתונה, ידענו עמוק בפנים, תהיה שמחה ומיוחדת.

עם מסכה ושמחה, חופת הקורונה של בנימין ואפרת

עיצוב: שנקה אירועים - שני שמרלר. צילום: עטרת גרסטל

*

"יש חוק שימור של שמחה והתרגשות בחתונות", כתבה לי למחרת החתונה חברה יקרה, וניסחה כל כך במדויק את מה שהרגשנו, "כשיש הרבה אנשים הן פשוט מתחלקות על יותר".

*

בבוקר האירוע קמתי לפני שש ויצאתי אל הגינה המבהיקה שהמתינה לכסא הכלה שיונח בה. ישבתי לסיים את כתיבת הברכה שאקרא הערב. בשבע ורבע כתבתי את מילותיה הכמעט-אחרונות: 
"אנו מבקשים להודות לכל מי שהגיע איתנו להיות
ושמח איתנו למרות רשימת ההנחיות והמגבלות
וגם לאלה שחיבקו מרחוק ושלחו מילים טובות
ומקווים להתראות עם כולכם בקרוב, או לפחות – בשנים הקרובות..."

בתשע גמרו לאכול ארוחת בוקר, וסידרתי את המטבח.
בתשע וחצי יצאתי עם שואב אבק וניקיתי את החצר מערימות גזם, כי האיש רצה "להוריד רק עוד כמה עלים יבשים".
בשתים עשרה גילינו שהתאורה של החופה לא ממש עובדת, והאיש עמד להחליף את הגרלנדה ולהבריג מחדש נורות אינספור.
בארבע וחצי הגיע הצלם, בחמש – הכלה, וידענו שהנה, זה מתחיל.
בשש היינו מוכנים לקבלת פני האורחים: שלושים אנשים, בשתי קפסולות נפרדות לגמרי, בחצר שלנו ובחצר השכנים.
ובשבע עשרים וחמש אמר בני בכורי "הרי את מקודשת לי",
ונדמה היה שהחצר שהתרוצץ בה, והיישוב שגדל בו, וכל העולם כולו, לא היו אלא פרוזדור לבית חדש זה.

עיצוב: שנקה אירועים. צילום: עטרת גרסטל