מה שלומך אחות?

"מה שלומך אחות הבוקר?
מה שלומך אחות?
מזג האוויר הזה
מזכיר לי נשכחות,
טוב שהחלון פתוח
יש לשמור על קור הרוח
ועל הכוחות".

לא מזמן פגשתי אישה צעירה שאני מכירה. כמה מכירה? מעט.
נפגשנו לראשונה לפני כשנתיים, ומאז יוצא לנו מדי פעם לומר שלום אחת לשנייה באקראי, ולהמשיך הלאה. מתוך התעניינות אנושית פשוטה, ויחד עם עוד כמה שאלות "מה נשמע" שכאלה, שאלתי אותה איפה היא גרה. התשובה היתה מהוססת: "אני גרה ב..."

אני גרה ב...

אני גרה ב...

אני גרה ב...

(תשלימו בכל שם יישוב שאתם מכירים ובא לכם עליו).

אין הרבה סיבות לשמוח,
בא יותר לבכות.
אין כמעט לאן לברוח,
יש עוד לחכות.
יד נעלמה כונסת
גם את פירורי החסד
גם את המכות.

עד לפני זמן לא רב, הייתי מחליקה את התשובה שלה, וממשיכה בשיחת הנימוסין הזאת. הפעם, החלטתי לעצור.
"אני? כלומר..." – אני שואלת.
"התגרשתי", היא עונה, "לפני חודש וחצי".

תודה לאלוהי הפעמונים המצלצלים.
משם המשכנו בשיחה קצרה, קצת כתף, קצת מידע, הרבה אחווה נשית שחולקת גורל דומה. עצה אחת ויחידה נתתי לה באותה שיחה קצרה – תמצאי לך חברה.
חברה כמוך. מישהי שחולקת את אותה מציאות. מציאות ש"זר לא יבין". סיפרתי לה, שעל אף שאני, כמוה, מוקפת משפחה אוהבת ותומכת, חברים נפלאים והרבה אנשים, אף אחד לא ידע לעזור לי במקום הפנימי של ההתמודדות.
כמעט שנה לקח לי להבין שאני אינני הגרושה היחידה ביקום.
באמת.
בתחושה הפנימית העמוקה שלי לא הכרתי אף אחת שעברה את מה שאני עוברת ויכולתי להתייעץ, לשאול, לבכות או לעשות שבת ביחד.
תכל'ס, אם הייתי מחפשת בספר הטלפונים שלי, כנראה שהייתי מוצאת. יותר מאחת. אבל המחשבה הזאת, לא הצליחה לחצות את סף ההכרה ולהפוך למעשה. תחושת הבדידות הזאת הוציאה אותי החוצה. הכריחה אותי ליזום.


צילום:  www.freepik.com

"בשעה שקשה לי לשיר
והכל מתמוטט על ראשי,
התרשי לי לזכור
ולהזכיר תמיד -
לך יש אותי,
לי יש אותך,
לנו יש אותנו".

גיליתי עולם מלא. עולם של נשים (וגם גברים) שכואבות את השבר, שתומכות זו בזו, שמהוות רשת חברתית צפופה ומחבקת. שיכולות לתת לך עצות בכל תחום – מעו"ד מומלץ ועד סיילים בזארה. מאיך להתמודד עם הגרוש (וזוגתו, למיטיבות לכת), ועד המלצות על חוף שנוח לעשות בו קמפינג עם הילדים, וגם להצטרף אלייך.

יש גם לא מעט ציניות וקשיים במקום הזה. חלק מהמיתוסים והשמועות נכונים. חלק קטן, ממה שחוויתי. אבל תחושת האחווה, התחושה שיש לי אחות  - גדולה או קטנה – מנוסה או טירונית – היא תחושה שאסור לוותר עליה בשום מצב. בטח לא כשהעניינים מסתבכים.

"יש דבר אחד שכבר
ידוע לי על פה,
מה שלא נולד בדמע
לא שווה הרבה.
מה שלא נולד בדמע
הוא לא יקצר בזמר,
ולא יביא מרפא".

מתוך המחסור הזה נסינו, ואנחנו עדיין מנסות, להקים קבוצות תמיכה פנים-ישוביות, פנים-מועצתיות, להיות "האחות הזאת" לרגע אחד או לתקופת חיים. אני קיבלתי מהחבורה הזאת, חברות לחיים, כמו שלא יכולתי לדמיין, אפילו.
אז אם את גרושה, פרודה או בהליכי גירושין, תושבת בנימין או בית אל, את מוזמנת להצטרף אלינו, לקבוצת הפייסבוק "במקום שאין איש" ולחלוק איתנו מרחב נשי, מוגן, מכיל ותומך. https://www.facebook.com/groups/576043516162721

ואם לא – מוזמנת לחפש את החברה זאת, את החבורה הזאת, שתהיה לך אחות, שתשאל מה שלומך, שתדע, בלי מילים, מה את מרגישה ועם מה את מתמודדת.

"מה שלומך אחות הבוקר?
מה חדש אצלך?
איך על סביבותיו הרוח
שוב סובב הולך?
תיכף יתגלו שמים
אל תסתירי את פניך
אל יחדל קולך!"

(מתוך שירה של נעמי שמר "מה שלומך אחות" שנכתב לכבודה של אידה נודל)