כתיבה, יוצרת

עזבו. גם אם בא לכם, אל תכתבו ספר.
ואם כבר החלטתם לכתוב, אל תכתבו על דברים שנויים במחלוקת.
ואם בחרתם בכל זאת לכתוב על דברים שלא מקובלים על כולם, כדאי שתפתחו עור של פיל.
כי קל זה לא הולך להיות. מניסיון.

לכתוב ספר זה לא כמו ללדת תינוק, למרות שנוטים להשוות בין השניים. ארבע פעמים "ביליתי" בחדרי הלידה, ופעמיים בבית הדפוס, וסמכו עלי שאני יודעת על מה אני מדברת. זה פשוט לא אותו דבר.

יתכן שההריון עצמו דומה להריון של פילה, שנמשך כמעט שנתיים, כי לכתוב ספר באמת לוקח לא מעט זמן, לפעמים זה אפילו מרגיש מיליון שנה, אבל כשהוא יוצא? התהליך הסופי? זה ממש לא דומה.

אישה סוחבת עובר ברחם תשעה חודשים, אבל עיקר העבודה הקשה נעשית אחרי שהוא מגיח לעולם. כשהוא נולד, התינוק הזה הוא רק שלה. הוא שורד בזכותה. היא זו שמאכילה אותו, מרדימה אותו, שומרת עליו ומגוננת עליו מכל העולם. האישה, וגם בן הזוג, שומרים על הילד שלהם, בתוך צמר גפן, בטח בשלבים הראשונים, כשהוא עוד קטן, לפני שהוא לומד להסתובב בעצמו בעולם הגדול. אבל ספר? שאלוהים יעזור. הריון סיוט. תהליך כתיבה לא פשוט. ואז, שהוא יוצא החוצה, הוא כבר לא של הסופר. הוא כבר לא שלי. האומנות הזו שייכת לעולם. לא משנה כמה ארצה "להסביר", "להצדיק", "לגונן" על הספר הזה, שלכאורה עכשיו "נולד" לי, אני כבר לא מסוגלת. הוא כבר בחנויות. הוא כבר בחוץ. הוא כבר תלוי בחוות דעתם של כל האחרים. של הקוראים ושל מבקרי הספרות.

ואם זה לא מספיק, אז שכותבים על דברים שנויים במחלוקת, זה קשה אפילו יותר.

אני אישית אוהבת לקרוא ספרים שמשאירים אותי עם נקודות למחשבה, עם רעיון מאתגר, עם תפיסת עולם מעניינת, ובעיקר מעריכה סופרים שכותבים על נושאים מעניינים אבל מצליחים לשלב אותם תוך כדי עלילה מרתקת. כי כתיבה היא כלי. היא צורה להביע עמדה. בדיוק כמו פוליטיקאי או עיתונאי שמשתמשים בכלי שלהם כדי להשמיע קול ודעה.

וגם אני משתמשת בכלי שלי. זו הרי הדרך שלי לספר על מה שנראה לי חשוב. להשמיע גם את הקול שלי בנושאים משמעותיים. וכמו כל סופר, שיותר קל לו לכתוב על העולם שלו ועל מה שמעניין אותו, היה לי חשוב שיכירו. שיכירו וילמדו את עולם הזוגיות השנייה. את הרצון והצורך בפרק ב' משמעותי. את "רשימות המכולת" שיש לנו בראש, ואת "מה אנחנו חושבים שאנחנו צריכים" כשאנחנו מחפשים פרטנר לזוגיות חדשה בתקווה שהיא תהיה טובה יותר מהראשונה.

במקביל, המצב החברתי במדינת ישראל לא מניח לי. הפערים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, שמתחדדים עם כל מערכת בחירות כאן במדינת ישראל, (ולאחרונה יש לא מעט כאלו) רק הולכים וגדלים. התחושה היא שיש צורך קריטי לחפש את המכנה המשותף, דווקא כשלא חסרות סיבות לפילוג. אז חיברתי הכול לספר. גיבשתי את שתי העולמות לעלילה שעוסקת בזוגיות בין אפי החילונית ותומר הדתי, ובקשר שלהם לגונן, ראש הממשלה הדתי הראשון במדינת ישראל.



בתהליך עיצוב כריכת הספר, כדי להדגיש את הפערים בין הדמויות, וכן על מנת לרמוז על סצנה משמעותית בספר, נבחרה תמונה של חבל כביסה אחד, עליו תלויים ציצית ליד בגד ים. ואז התחילו לזרום התגובות. בעצם, לא הייתה זרימה. הגיע צונאמי של תגובות. סערה שלמה התחוללה בדף הפייסבוק שלי, כשחשפתי את הכריכה של "מי היה מאמין" בפעם הראשונה. תגובות מהצד הדתי, כמובן. אף חילוני לא הבין מה הבעיה בין החיבור של שני פרטי הלבוש על אותו חבל. אבל הדתיים? כמעט גזרו עלי עונש סקילה. היו כאלו שטענו שאני מבזה את הציצית, היו כאלו שטענו שמדובר בשילוב שגוי מיסודו, והיו כאלו שהגדילו ועשו, ושפטו את התמונה של חבל הכביסה, לגופה של הסופרת, קרי, על פי אורך השרוולים שלי בתמונת הפרופיל, ולא לגופו של הספר.
לקח לי זמן להתאושש, כי כאמור, יש צורך בעור של פיל לספוג תגובות, ואני טיפוס הפוך לחלוטין, רגיש מאוד, אבל בסוף הבנתי. הצלחתי לעורר שיח כמו שרציתי. בנושאים שהיה לי חשוב להעלות לדיון ולמודעות.


אז לא.
להוציא ספר זה כמו לא כמו לידה. ואם, למרות שהבנתם שלכתוב ספר זה לא כמו ללדת תינוק, ואתם עדיין נחושים לכתוב, וחשוב לכתוב לכם על דברים משמעותיים, כאלו שאתם כנראה יודעים שיעוררו גלים, אז רק תגדלו עור של פיל ושבו לכתוב. רק עשו טובה, אל תפרסמו ספר בקורונה, כי זו תקופה ממש רעה לכתוב ספר ולמכור אותו, סמכו עלי. אנשים לא קונים ספרים בקורונה. אבל דיכאון קורנה וספרים, זה כבר נושא ארוך וחשוב, אבל בעיקר עצוב, שמתאים לפוסט אחר.