הלל הזקן בנחל האסי

לפני כמה שבועות, לאחר ביקור מוצלח בנחל הקיבוצים, התקשרנו לחבר שגר בניר דוד והצענו שנקפוץ לבקר. "איזה, אני גמור", הוא ענה. "בדיוק ירדתי משמירה של ארבע שעות ואני עף לישון". עכשיו, אמנם הבחור סמג"ד מילואים או משהו בסגנון, ואמנם הסורים על הגדרות או דעא"ש על הגדרות, או סתם שועלים על הגדרות, אבל עדיין לא ראינו שום סיבה לרדת משמירה ביום שישי של חול ביישוב נאה במרכז הארץ.

"איפה שמרת בדיוק?" ניסה לברר איתו מפקד חפ"ק המג"ד שלו, הרי הוא אישי היקר. "כאן בקיבוץ. אל תשאלו". ענה הבחור בחוסר קרביות מוחלט וגולל באוזנינו בכמה משפטים את מה שהיה עתיד להיחשף בפני כל באי הפייסבוק שבועיים לאחר מכן - המאבק על הכניסה לנחל האסי. בתור מפקפקת קיבוצים ושטחים פרטיים שכמוני מחד אך מבינה לשלום מקומות קטנים מאידך, הסיפור הזה ישר נגע בי. שיתפנו את הילדים בדיון החשוב, התלבטנו יחד איתם וכולנו יחד העלינו נקודות מאוד מעניינות לכאן ולכאן. 

עם הזמן הסיפור התגלגל ונעשה מכוער יותר מרגע לרגע. תקיפות אישיות, צילומים קשים, קבוצות ייעודיות שמתנפלות על כל פוסט בנושא ומגיבות בחוסר עניין מוחלט והמון אנשי ציבור וקבוצות אינטרס שמעורבות בכל אחד מהצדדים ומביאות סיפור אחר לחלוטין לקדמת הבמה, במקום דיבור ארוך שמביא את שני הצדדים יחד להבנות גם אם כואבות ומשנות תודעה. 

בכל מקרה, זה הביא אותי להרהורים רבים מהן נקודות התורפה של הנושא. וכמובן שיש רבות: חלקן היסטוריות, חלקן תרבותיות, חלקן עדתיות, אבל חלקן גם התנהגותיות ועל זה אני רוצה לדבר כאן. כי בעיני האנושות כולה מתחלקת לשני חלקים – אלה שאכפת להם מהאנשים שסביבם ותורתו של הלל הזקן במסכת שבת עומדת לנגד עיניהם: ”דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור“ או כמו שאנו מכירים זאת – מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, ואלה שלא.
 אבל לפני שמתייחסים לשני חלקי האנושות האלה וכיצד הם באים לידי ביטוי בקהילה, במשפחה, בעבודה ועוד, החלוקה הזאת התאימה לי – גם אם בעקיפין ורק כחלק צדדי מהסיפור – לנחל הזורם בתוך קיבוץ ניר דוד. כי אחד המקומות שמדגישים את ההתנהגות האנושית הזאת, ומביאים אותה לידי ביטוי לטוב ולרע, זה באתרי הטיול והנופש. 

היה זה דווקא בנחל הקיבוצים כאשר הגענו, משפחה רחבה ונופשת, אל אתר מקסים פסטורלי ושליו. חיש מהר הילדים כבר השתכשכו במים ואנחנו התרווחנו בכסאות מול אשכולות ענבים ירוקים ומתוקים. לאחר זמן מה הופיעה משפחה רחבה נוספת, על טפה, נשיה ואנשיה, וציודה הכבד. כן, עמדנו משתוממים מול ים של ציוד מרשים מאוד, משל באו הם לנופש של שבוע ולא לשהייה של כמה שעות על גדת הנחל. ים של בשרים, מנגלים משוכללים, צידניות עמוסות, כסאות נוח, דרבוקות, לולים לתינוקות, ולבסוף גולת הכותרת – אחת מבנות המשפחה גלגלה אחריה בוקסה ענקית שהבנו שהולכת להחריד עלינו את שעות השלווה שלנו. ואכן עד מהרה נישאה מוזיקה כבדה ברעש עצום בכל שפת הנחל עד שלא יכולנו לשמוע זה את זה והילדים שבמים לא יכלו לשמוע אותנו ונאצלנו להתקפל משם במפח נפש. 

אז זו דוגמא אחת להתחשבות שיכולה לקרות גם בחוף הים, על שפת הכינרת, או ביער קמפינג שליו (כך מספרים לי. אני נגד קמפינגים במהותי). אבל יש עוד שלל דוגמאות. 

הלכלוך למשל. אולי הוא היה צריך להופיע בתחילת הסיפור כי זה באמת אחד המקרים הקשים. הקורונה האיומה הביאה עמה לחופי הים ומסלולי הטיול שקט תעשייתי נפלא. כלומר, ללא מוצרים תעשייתיים כמו עטיפות במבה, בקבוקים ריקים, תחבושות הגייניות ושאר דברי גועל ולכלוך שמושלכים בכל אתר. שבוע שעבר, אחרי שהשתוללנו איזה יום שישי אחד על שפת אחד החופים היחסית פנויים ונקיים, והתכסנו בחול ורבצנו בגלים, ישבנו קצת בשקט להסתכל על הים ולחרדתנו ראינו שכבת לכלוך דוחה העשוייה כמובן ממסכות חד פעמיות אבל גם מעטיפות ממתקים, שקיות סנדוויצ'ים ומלא מלא גועל נפש.

אבל לא רק במסלולי הטיול של הטבע חוסר ההתחשבות חוגג ומבאס. קחו לכם לדוגמה את ימי האלול המגיעים אלינו ממש בסוף שבוע זה, וחוץ מהרהורי תשובה ושיעורים יפים על תפילה הם מביאים עמם גם עוגמת נפש גדולה מאוד. מעולם לא הבנתי את סיורי הסליחות הנעשים בשעות לילה מאוחרות מתחת לחלונותיהם של ילדים, משפחות, קשישים או סתם אנשים שמבכרים לישון בלילה ולעבוד ביום. זה בעיני הדבר הכי מנוגד שאפשר להעלות על הדעת בין תוכן לצורה. אני בטוחה שרבים מתושבי נחלאות והרובע היהודי היו שמחים לשער גדול שאפשר להגיף בלילות אלה ולפתוח בשמחה למחרת. 

ויש עוד שלל צורות. מזווית הראייה שלי גם רביצה בביקיני במעיינות בטבע היא צורה של חוסר התחשבות, גם טבילה בעירום למה שהופך להיות מוכרז כמקווה גברים, גם כניסה של כלבים לשכשוכית קטנה - מה שמבהיל ילדים רבים ועשוי גם להגעיל את ההורים שלהם. (ואני בכלל בכלל לא מדברת, רק בסוגריים כאלה, על האנשים שבוחרים לפגוע ולנסות להרוג מטיילים במעיינות או סתם להתנכל להם או להמאיס עליהם את השהייה או לפזר זכוכיות בכוונת זדון או סתם להפחיד ככה שנעדיף לא לטייל במקומות האלה וחבל כי הארץ שלנו הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לכם והמעיינות רבים ויפים לאין שיעור).

ואני חוזרת לחלוקה שלי ואני יודעת שהיא לא מוחלטת – כי יש כאלה שמתחשבים במקום אחד ומסירים התחשבות באחר ויש כאלה שדווקא במקומות מסויימים יודעים לראות היטב את צרכיו של השני ומאידך שוכחים שגם בטבע, גם בעיר ובכל מקום שאנו מגיעים אליו יש אחר כזה שמגיע אחרינו ויש טבע ויש אנשים וכולנו צריכים להיות כאן יחד בהרמוניה. 

כולנו מטיילים עכשיו, כולנו נמצאים עכשיו בכל מקום וכולנו בעלי אינטרס להגן על הבית שלנו, גם אם במקום שער גדול הוא מוקף בשלושה גבולות וים. אז בואו נחיה זה לצד זה ונתחשב זה בזה ונאהב את המטיילים שלידנו ונחשוב עליהם מינימום כאילו הם המשפחה שלנו. גם המטיילים שיבואו אחרינו.

קיץ נפלא ואלול מלא תשובה אמיתית לכולנו.