עשו עלייה

25 שנה

חצי יובל

בארץ הקודש.

ואני רוצה לכתוב משהו שאולי יכול לתת לאנשים כוח בתקופה הלא קלה הזאת שהקורונה הביאה עלינו.
לפני 25 שנה, הוריי החליטו לעזוב חיים טובים ונוחים בארה"ב לטובת הגשמת החלום הציוני.
הם עזבו חיי קהילה, חברים קרובים ויקרים איתם גידלו יחד את ילדיהם, עזבו משפחה ופרנסה. פרנסה טובה. שני הוריי היו עצמאים, בעלי עסקים פורחים בתחומים שבאותם ימים, באמצע שנות ה-90, לא היו מפותחים כאן בארץ. גם אני עליתי בגיל לא פשוט, מתבגרת בת 14,  אבל הוריי היו בשנות ה-40 לחייהם, בשיא הקריירה. וזה חבריי, קשה. למצוא פרנסה במדינה חדשה בגיל 45, בלי שפה ועם פער במנטליות, זה קשה. מאוד.


צילום: ויקיפדיה

בשלוש השנים הראשונות אבא היה מובטל. הוא היה עושה תיקונים בבית לאנשים ועוד כל מיני עבודות מזדמנות, אבל במשך שלוש שנים לא קיבל משכורת מסודרת. גם אמא עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות - מוכרת בחנות מתנות, צבעית דקורטיבית בבתים, ממלאת מקום כמורה לאנגלית ועוד. ואנחנו משפחה גדולה, חמישה ילדים. הוריי נדרשו להמציא את עצמם מחדש. להתגמש בתחומי התעסוקה שלהם. מבעלי עסקים פורחים הם התחילו מאפס. ממש ככה.

אחרי שלוש שנים הגיע שלב שאמא אמרה: די, ניסינו, לא הלך, בואו נחזור לארה"ב, למוכר ולידוע. למשפחה ולחברים, ובעיקר למקום בו אפשר להתפרנס בכבוד. אבל אבא לא היה מוכן לשמוע מזה. מבחינתו, אם הקב"ה ציווה לעלות לארץ, אז צריך להאמין שהוא גם ימצא את הדרך לפרנס אותנו. אין אופציה אחרת.
וכך היה. כעבור שלוש שנים קשות (בהן הוריי חיתנו שני ילדים), ב"ה אבי מצא עבודה טובה בתחום ההתמחות שלו (ב"ה, כבר אמרנו?). בארה"ב זה לא היה התחום העיקרי שבו עסק אלא משהו מהצד, אך הוא הבין שכדי להצליח בארץ, הוא חייב להתגמש. היום הוא מנהל בטיחות של פרויקט בניית התחנה ההידרו-אלקטרית בכוכב הירדן. ואמא גם מצאה עבודה טובה שהיא עובדת בה עד היום בבריאות טובה ב"ה, בקשרי חוץ בחברה פרטית שעוסקת בתחום של ייבוא מיכשור רפואי. ונשארנו בארץ, כי אבא, וגם אמא שלי האמינו.

החולצה המשפחתית לחגיגות 20 שנה בארץ

בשנים שחלפו הם הספיקו גם לעבור מהעיר רעננה המבוססת ליישוב המרוחק (אז) חשמונאים במערב בנימין. עוד בחירה לא מובנת מאליה. אבל שם מצאו מנוחה ונחלה.

גם היום זה לא תמיד פשוט.  אחת לשבוע אבי נוסע נסיעה של 150 ק"מ לכל כיוון למקום עבודתו הנוכחי (ולפני הקורונה פעמיים בשבוע). לפעמים זה אפילו קשה. אבל מידי פעם, כשאני קצת בבאסה בענייני פרנסה, אני מרימה טלפון לאבא שמזכיר לי שזה בכלל לא בידיים שלנו. נכון, אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, חייבים אפילו, והכל מלמעלה.

הרבה אנשים מצאו את עצמם פתאום במצב של אי ודאות כלכלית כשהפרנסה הבטוחה ויציבה פתאום התמוטטה לה. כשהעסק המצליח שהקימו בדם, יזע ודמעות (וואי וואי כמה דמעות) לא מצליח להחזיק את עצמו ונאלצים לחשב מסלול מחדש. להמציא את עצמם מחדש, לעשות שינוי, לחשוב מחוץ לקופסה. וזה קשה! כמה זה קשה! ועוד להאמין תוך כדי שיהיה טוב? שאפשר בסוף לצאת מזה ולהצליח שוב? הכי קל לוותר, להרים ידיים. אבל צריך להאמין, חייבים להאמין. ולא רק להאמין, להשתדל, להשתנות, להיות גמישים.

אבא ואמא שלי חישבו מסלול מחדש בשיא חייהם, הכל כדי להגשים את החלום הציוני. אין לי ספק שהם הקריבו למעננו, וב"ה היום, 25 שנה אחרי, במלאת חצי יובל להחלטה שלהם, הם קוטפים את הפירות, ואנחנו וילדינו כאן בזכותם.