איכה ישבה בדד

עם תחילת ימי בין המיצרים היה נדמה שגם ביישובנו הקטן טלמון נפרצו החומות, וירוס הקורונה הקטן הצליח לטפס אל ההר שלנו הפסטורלי והמרוחק-משהו, והחוויה היתה שהדבר הזה סוגר עלינו מכל עבר.

כנראה שטוב שכך, אמרתי לעצמי, הזדמנות להרגיש קצת יותר את הימים האלה שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, את כבר יודעת ששום דבר לא במקרה, קחי לך אוויר ותנסי להבין. "מה אתה רוצה שנבין מזה", שר ישי ריבו בשיר שכל כך מלווה אותי בתקופה הזאת, ואני החלטתי לשאול רק - מה אתה רוצה שאבין מזה. כי לא חכמה להבין מה אחרים צריכים להבין, זה הכי קל בעולם. החכמה היא להבין מה אני עושה אחרת מכאן והלאה.

כבר כמה חודשים שאני מגויסת ל"צח"י קורונה", צוות חירום יישובי, צוות מסור ואיכותי שאחראי על ניהול האירוע הזה ברמת היישוב, ולרגע היה נדמה שגל הקורונה מאיים לשטוף ולהטביע אותנו. חולה ראשונה ועוד אחת ועוד אחד והילדים ועוד שכנים וקרובים והמון המון מבודדים והמון סימני שאלה ותחושות קשות ותסכול וכעס. ושוב נוכחנו לדעת שחושך לא מגרשים במקל, צריך רק מעט מן האור, והיה מרגש לראות גם המון התגייסות לטוב ותמיכה וחיבוק ופינוק ועשייה מלאת ברכה.


צילום מסך מתוך הקליפ של ישי ריבו 

ערב תשעה באב אני יוצאת בשעת בוקר מוקדמת אל הטיילת שלנו הקסומה, להליכה-ריצה שהפכה לי למעין גירסה מתנחלית להתבודדות הברסלבית ולהתבוננות החב"דית. השמים מעלי קרובים וקשובים, כך נדמה לי, הארץ המופלאה שניתנה לנו במתנה נשקפת בכל יופיה מן ההר אל הים ומשדרת רוגע וחיבוק עוטף, ואני שואלת את עצמי ואת היושב בשמים שאלות נוקבות ומנסה למצוא גם תשובות. 

ערב תשעה באב ומילות "איכה ישבה בדד" מהדהדות לי את הבידוד שאליו נכנסו כל כך הרבה משפחות בטלמון, ולמחרת הצום אמורות לצאת, בע"ה. והמועקה של שגרת הקורונה שלא מתכננת ללכת בקרוב ומועקת ימי האבל על החורבן שאני יודעת שאני לא באמת מצליחה להרגיש כמו שצריך, נמהלות זו בזו.

מה בעצם הכי קשה לך עם הקורונה הבלתי נגמרת הזו, אני תוהה ביני לביני ומיד חושבת על הילדים-החיילים שלי שלא משחררים אותם הביתה תקופות ארוכות ועל טקס סיום קורס קצינים שלא היינו בו וטקס סיום טירונות שלא היינו בו ועוד ועוד אירועים שבוטלו או שראינו בקושי מרחוק דרך המסך. אז יש פה געגוע ויש פה אינסוף ביטולים של אירועים שהיו אמורים להיות מרגשים ועוצמתיים ומשהו כמו עונה לי מהוואדי, הזדמנות להרגיש. את הרי רוצה ולא יודעת איך להרגיש את כל מה שבטל, בטל התמיד, בטלה היכולת לדבר עם השכינה, בטלו שירת הלוויים וסדר העבודה, אז הנה קיבלת הזדמנות, להרגיש מה מבוטל כל כך הרבה שנים וימינו חולפים עלינו בטוב ובנעימים שנה אחרי שנה בלי שנקדיש לזה כמעט רגש, כמעט מחשבה, חוץ מפעם בשנה, וגם זה קצת מרחף מעל, לא באמת מהפך קרביים, לא באמת מטלטל כמו שנכון היה שיהיה.

והמסכה הזאת, אני ממשיכה עם מה שקשה לי, בלתי נסבלת כבר, וחם ולא נוח, ואז אני חושבת על הדור שלי, דור מופלא שכולו בירור ובחירה, דור שאני חלק ממנו, ואולי השיקול מה נוח לי עומד יותר מדי בלב השיקולים, בלב הבחירות שאני בוחרת. ואולי גם פה יש הזדמנות לחשב מסלולים מחדש.

צילום: רחלי סגל

את כל אחד פוגשת הקורונה הזאת בכאבים אחרים, באכזבות אחרות, במתחים אחרים ובקשיים אחרים. אבל אני מאמינה שמי שבאמת מנהל אותנו יודע להפגיש כל אחד עם השיעור שלו. ובשיעור שלי, יש לי עוד המון להקשיב וללמוד, אני יודעת, אם רק לא אתמקד בשיעור שאחרים צריכים ללמוד, אם רק אתמקד בלימוד שלי, ביושר ובענווה. כלומר בשאיפה להם...

ואני נזכרת איך לאורך כל השנים, כשקראתי את אגדות החורבן, את שריפת האסמים, את הנשים שבישלו ילדיהן, את ההתעלמות מהעני והרעב, היתה בי מבלי משים ומבלי מודע התנשאות על הדור ההוא, שנענש בחורבן ועל עונשו שינינו קהות עד היום, הו, אנחנו רחוקים מהם מרחק שנות אור וקידמה וחיים במדינת חוק וצדק ומשפט, כך תמיד חשבתי לי. אבל היום אני כבר מתחילה לראות את זה אחרת. מבינה קצת יותר שלא סתם דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. ופתוחה קצת יותר להבין שאולי גם הם היו כנראה כמוני מוטי-אשליה שהם לגמרי די בסדר, בגדול. כמה קל לנו להיות מודעים לבסדר שבנו וכמה קשה לזהות את החסרונות המתחבאים היטב מתחת לפני הים של המודעות. והכותרות הקשות מהאלימות בהפגנות שמאחוריהן תמונות שאני לא רוצה לראות, לא מסוגלת לראות, והתפרצות שנאה ותהומות של כעס ודו-שיח של חירשים וצביעות והתבצרות כל צד בצדקתו, ממחישים לי עד כמה אני משלה את עצמי, כמה מודעת רק באופן כל כך חלקי, למצבנו הנוכחי, כדור שלא נבנה בימיו.

אני חוזרת הביתה מן הטיילת מזיעה ומתנשפת, השמש כבר מתחילה לירות את קרניה, ויודעת שיש לי עוד הרבה רעלים להוציא, הרבה ללמוד, הרבה להקשיב, הרבה להתפלל שאצליח להבין.

צילום: רחלי סגל

מישהו מטלטל את האדמה תחת רגלינו, מרגישים זאת כבר מאדר. כשנכנס אדר הרבינו בשמחה ולא ידענו מה עוד רגע בא, והנה כבר מיעוט שמחת אב בעיצומו והאדמה עוד לא שבה מזעפה. וזה רעש מתמשך ותהומות השבר הולכים ונסדקים ונפערים. ואולי הלימוד הראשון שלי הוא איך אני לא נבהלת יותר מדי מהכותרות המשדרות לי רוע וחושך, לא נותנת להן יותר מדי מקום של בהלה ותדהמה, ואיך אני בוחרת להתמקד בשאלה כיצד להוסיף רק מעט אור.