כשהבאסטה סוגרת אותך

לאחרונה נחשפתי לנטייתם של אנשים להיכנס בקלות דעת (או בטיפשות דעת) לרחמן של נשים ממגזרים שהם לא מחבבים. ח"כ בצלאל סמוטריץ' לרחמי הנשים הבדואיות, גדעון לוי לרחמי המתנחלות, אנליסטים דמוגרפיים לרחמי הנשים החרדיות, וארגונים ירוקים לרחמי נשים ולדניות ברחבי העולם.
כל אלה ועוד נוטלים לעצמם חירות בלתי מוגבלת לדון ברחם הנשית ובתפוקתה כאילו אינה מצויה בתוככי אישה. ולאותה אישה בדרך כלל יש שכל, רגשות ועולם ערכי לפיו היא מחליטה מתי לעשות שימוש ברחמה. פעמים רבות יש לאישה הזו גם בן זוג ושניהם מחליט על כך ביחד, ממש כאילו היו אנשים חושבים ואינטליגנטיים.

אבל ישנם מקרים בהם הרחם עצמו מחליט עבור האישה ובניגוד לרצונה ולתפילותיה (כנראה בתיאום עם האנליסטים המודאגים...). זה יכול לקרות בתחילה, באמצע ובסוף של תקופת הפריון. וזה תמיד יהיה קשה. תמיד.
כך רחמי שלי, עצם מעצמי, בשר מבשרי, החליט לסגור את הבאסטה מבלי להתחשב בדעתי. היום קיבלתי את הסגירה הזו ונעלתי במו ידי את שער הפריון שלי. נעלתי את השער בלב כבד ובדמעות, ועל כך אני בוכייה. ובכיי זולג והופך למילים כתובות, כי ככה אני.

אני חייבת לומר שלא כך תכננתי את זה. תכננתי הריון פרידה מהפריון, מסיבת סיום חגיגית עם פרי בטן עסיסי, עם נאומים מרגשים שנשמעים תוך לעיסת תקרובת כיד המלך. בסופו של דבר קיבלתי ארבעה חיסולים ממוקדים שבוצעו בעובריי על ידי רחמי. ארבעה לבבות שפסקו מלפעום ללא כל סיבה (וכן, נשללו כל הסיבות, וכן הזרקתי קלקסן ואכלתי מדללי דם והורמונים ושאר ירקות).


צילום: freepik

מאחר ואני משתדלת להתבונן בעין טובה על המציאות, ניסיתי להתבונן בעין טובה ברחם הזה, שהפך לקבר עבור עובריי. ניסיתי לומר לעצמי שהרחם הוא בעצם מכונה יעילה שמזהה פגם בייצור ומפסיקה את המשך יצירתו. ניסיתי לומר לעצמי שהרחם בעצם סוכן של הדיאטנית שלי שאינו מאפשר לי עליית יתר במשקל. ניסיתי לומר לעצמי שהרחם הוא סוכן של האוניברסיטה שלא מניח לי להתעכב עם הדוקטורט. או אולי הרחם שלי הוא סוכן של הביטוח הלאומי שנמאס לו לשלם קצבאות ילדים.
אבל הגיל עושה את שלו והעין הטובה שלי כנראה מתחילה לאבד את זה, ולא הצלחתי לקבל את העובדה שהרחם שלי נסגר בלי רשותי. בלי תיאום איתי. בלי להתייעץ איתי.
ואני קצת כועסת והרבה עצובה. מאוד עצובה.

אבל פעם רביעית כבר אין גלידה, והיום נעלתי סופית את השער והותרתי מאחורי את תקופת הפריון. בלי מסיבה (גם ככה אסור להתקהל).
ולמרות הטעם המר, הדמעות בעיניים והכאב בלב, אני רוצה לומר לרחם תודה.
תודה על ששת המופלאים שלי שבאו מתי שרצינו בהם ובלי בעיות בכלל. תודה לרחם שהתנהג יפה בלידות וגם לאחריהן. תודה לרחם שעמד בגבורה בציטוטק המרושע ובגרידות התכופות. אני אמנם אכעס עליך לנצח כי סגרת את עצמך שלא על דעתי, אבל מעכשיו בוא ננסה להיות חברים. טוב?

מוקדש באהבה לכל הנשים שלא מתואמות עם רחמיהן.