כמו דג במים

שיעור השחייה הראשון שלי היה בכיתה א'. אני זוכרת מורה קשוח ומלחיץ אבל כנראה שהוא היה גם מורה מוצלח כי את מה שהוא לימד אותי אז, לפני יותר מארבעים שנה, אני זוכרת עד היום. הבעיה שבסוף כיתה א' עברנו דירה לעיר אחרת ואני מעולם לא חזרתי לשיעורי שחייה.
מה זה אומר? זה אומר שאני יודעת לשחות רק בסגנון אחד – חזה. שנים שאני מסתכלת בקנאה על אלו ששוחים לידי, משפריצים מים לכל עבר וחותכים את המים כמו כרישים. ואם אני כאן כבר בפוסט חושפני, אז אי שם בין כיתה ג' לד' קפצתי ראש ואל תשאלו איך אבל שברתי לעצמי חלק מהשן הקדמית. מאז ועד היום יש לי שן שבורה ואני מפחדת לקפוץ ראש. אני יודעת שזה נשמע ילדותי, אני יודעת שזה מצחיק, אבל זה ממש מביך אותי. שנים שאני חולמת לעמוד ככה על שפת הבריכה בפוזה של שחיינית אולימפית (גם עם גוף של אחת כזו אבל זה כבר כנראה לא יקרה), לנתר מעט באוויר ולצלול פנימה, ואז יד אחרי יד ורגל אחרי רגל לצלוח את דרכי במהירות שיא לקצה השני של הבריכה, להסתובב כמו המקצוענים ולחזור חזרה. אח, איזה חלום זה, רק מלדמיין אותי עושה את זה אני מעלה חיוך של מנצחים.


רק מדמיינת. צילום אילוסטרציה: freepik

עד כה במשך עשרות שנים לא עשיתי כלום עם החלום הזה. כל פעם מחדש אני נכנסת בשקט למים דרך המדרגות, מתרגלת לאט לאט לטמפרטורה הקרה ושוחה לי חזה כמו סבתא בת 100. אבל אז קרה משהו, הצוואר והגב שלי התחילו לכאוב. הריצה, הספורט האהוב עליי, התחילה להציק לי ולאחר כמה טיפולים יקרים להפליא, אם כי מאוד מוצלחים יש לציין, אצל מטפלים טבעיים הבנתי שהפתרון לכל מכאוביי, לשריפת הקלוריות ולחיטוב הגוף זו שחייה. ולא סתם שחייה – חתירה. וככה בתזמון מושלם, רגע לפני שסגרו את הבריכות נרשמתי ללימודי שחייה - מביך מאוד בגילי המופלג, ולכן לחברים אני אומרת שזה אימון שחייה, יחי הפוליטיקלי קורקט - אצל המאמנת המוכשרת והנפלאה יעל יונגר. מיד אחרי השיעור הראשון סגרו את הבריכות ואני הספקתי רק ללמוד איך עושים עם הרגליים, ובמשך שבועיים תהיתי איך זה ייראה אם אני פשוט אשלב בין הסגנונות, ידיים חזה רגליים חתירה, אני תמיד יכולה להגיד שזה בהשפעת הקורונה, כולם יבינו. אבל אז שוב פתחו את הבריכות והגעתי לשיעור השני שבו כבר הרגשתי שאני ממש שוחה חתירה. יעל הודיעה לי כבר בשיעור הראשון שהיא קודם משפרת את הקיים ולכן קיבלתי כמה הנחיות לגביי שחיית החזה וראו זה פלא כבר לא הרגשתי זקנה בת מאה, זה נהיה ממש מקצועי, אם הראש מורכן פנימה ונשאר עוד שתי שניות במים והידיים מתוחות לפנים אז אפילו שחיינית בינונית כמוני מרגישה מרק ספיץ.

זאת? ממש לא אני. זאת יעל בפעולה

נכון לכתיבת שורות אלו, אני רק אחרי השיעור השני אבל כשיעל ראתה כמה אני מאושרת וכמה מהר אני תופסת וכמה טוב אני כבר שוחה, היא שאלה למה לא באתי קודם. זו אחלה שאלה, בזכותה כל הפוסט הזה. האמת שיש לי מיליון סיבות ותירוצים, אבל אם אני צריכה להיות כנה עם עצמי אז זה בעיקר בגלל שהתביישתי. כן, מה לעשות, זה ממש מביך, ואני יודעת שאולי אותך (כן, את או אתה שקוראים עכשיו את הפוסט שלי) זה לא היה מביך אבל אותי זה ממש כן, ולכן פשוט נמנעתי וסחבתי בשקט את בושתי ובעיקר את החלום הקטן הזה שלי לדעת ללמוד לקפוץ ראש ולשחות חתירה.
אז הנה זה כאן, כתוב שחור על גבי לבן.
למה אני עושה את זה לעצמי? פשוט כי אני יודעת שלכל אחד מאתנו (כן, גם לך) יש איזה חלום כזה, משאלת לב, רצון כמוס שמביך אותנו לממש. אבל אם הוא חלום טוב, והוא רק יעשה אותך או אותי מאושרת והוא לא מזיק וזו רק הבושה, אז צריך ובעיקר מומלץ לקחת אוויר ולקפוץ למים.
 

אי אפשר להגיד שאני כבר שחיינית מדופלמת, אבל אני בדרך לשם. סומכת על יעל וגם על עצמי שאם אתמיד ולא אתפדח אז זה יקרה. נהנית מכל רגע, משוחררת מעכבות, שוחה כמו דג (גדול) במים ועל הדרך לומדת עוד כמה דברים חשובים על עצמי ועל החיים.


נ.ב
קפיצת ראש עדיין לא למדתי אבל יעל הבטיחה שזה ממש קלי קלות, נחיה ונראה.