נעים מאוד, חולה מס' 1780

לפני כמה חודשים, כשהתחילו להגיע שמועות על הווירוס המוזר, נשארתי אדישה. אני בריאה, לא בקבוצת סיכון, שומרת על כושר (נגיד).
אמנם את חלקו הגדול של היום אני מעבירה בתוך קופת חולים, אבל עדיין...
ואז התחיל שיעול קטן, לא משהו שפונים בגללו לרופא, ובערב קצת סחרחורת. אז פרגנתי לעצמי יום מחלה, שהפך מהר מאוד לחודש בבית.
אז מי זו הקורונה, שגם זכתה לכינוי "כתר"?
צר לי, היא ממש לא שייכת למשפחת המלוכה, מקסימום, היא הבן הסורר שרק מחפש צרות. היא שקטה ומתעתעת, וכשהיא מגיעה, היא לא אוהבת לעזוב.
אז נעים מאוד, יעל, חולה מספר 1780 (כן, כן, מי זוכר עוד את המספרים הנמוכים האלה).


בטיול בימי שגרה

נדבקתי, ככל הנראה, ממטופלת שהגיעה למרפאה בלי לדעת שהיא חולה, והמשכתי להעביר את זה הלאה, לחלק מהצוות שלי, לילדים. ממש אושר שכזה.
היא התחילה כשבועיים של מחלה מתישה. דמיינו לעצמכם את השפעת הכי חזקה ומעצבנת שהיתה לכם - אז יותר. לא יכולתי להעריך מראש את החולשה, קוצר הנשימה, חוסר בטעם וריח, כאבי הראש והסחרחורות שליוו אותי בכל התקופה.
ולא דברנו על הבידוד החברתי, הזוגי, המשפחתי...

בתוך ימי המחלה כתבתי על התקופה הזו: נידת קורונה, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לה - נידת הכתר (סתם כי זה נשמע יותר סקסי).
לפני כמה שנים טובות, כשלמדתי את הלכות הנידה, למדתי על ארבעה או חמישה ימים (תלוי לפי מי מהפוסקים) ואז עוד שבוע, ואיזה יופי, המקווה מחכה לי, חם ונעים, ומשם הדרך לזרועות אישי היקר, קצרה.
כן, פעם היו זמנים... ואז הגיעה הקורונה, מן תופעה מוזרה שגורמת לנו להתרחק אחד מהשני, ולהתקרב יותר לעצמנו.
ובהתחלה ימים של חשש, רק שלא נידבק. אנחנו חזקים ובריאים, וזה יפסח עלינו. ברור.

חזקים ובריאים, ברור


אבל המשפט, האדם מתכנן ואלוהים צוחק, עבד פה בענק. הדי הצחוק שלו נשמעים לנו היטב. והגיע מספר חולה רשמי, ובידוד כפוי בחדר. לבד.
ופתאום "הנידה" לא מראה לנו מתי היא מסתיימת. ישנים בחדרים נפרדים. מדברים ממרחק, ורק עם מסכה. אסור לגעת. אסור לחבק. אסור להתקרב. ממש מרגישה חלק מחסידות מסוימת, קיצונית בדרכה.
לא סופרים ימים, ואז שוב. פשוט מחכים עד דלא ידע, לבדיקה שלילית שתגיע בזמנה.
אני, שרגילה להתקן הורמונלי, ולהקלה משמעותית בחיים, פתאום מוצאת את עצמי מזדהה עם הנשים הרבות. ואני רק מקווה שבורא עולם לא מחליט להחזיר לי את כל ימי הנידה שפספסתי בחיים (לידה, הנקה, התקן...).

אז זהו, פתאום מקבלים פרופורציות בחיים. נידה רגילה היא בטווח מסוים של ימים ויש תאריך תפוגה להנאה המפוקפקת הזו.
ולומדים להעריך מגע פשוט, לומדים להתגעגע לימים אחרים. אפילו ניקיונות לפסח ובישולים, שעכשיו יש לי פטור מלא מהם, לא נראים כל כך מתישים.
ואם כבר הגעתם לבידוד, תמצאו את החיובי בתקופה הזו.
אצלנו יש כל ערב פעילות משפחתית (חלק מהחדר וחלק בסלון), קריוקי, חידון משפחתי, טריוויה ועוד כל מיני.

בתקופה כזו, אני מסכמת לעצמי עכשיו, את לומדת להעריך את מי שסביבך. אם זה הבעל והילדים שלקחו פיקוד על הכל, אם זה השכנים מהיישוב שנרשמו לעזור בקניות (בכל זאת חג וזה), באוכל מפנק, במילה טובה.

תקנאו בי קצת, לא ניקיתי את הבית לחג, לא בישלתי, לא רבתי עם הילדים על השיעורים בזום.
ועכשיו תפסיקו לקנא, כי אחרי חודש בבידוד, שלושה שבועות מתוכם כחולה מאומתת, הגיעה התשובה השלילית בחול המועד פסח. איזו שמחה, צעקות של אושר ופיצה כשל"פ מפנקת, סוף סוף נכנסתי למטבח בחג הזה.

עברו מאז כבר שלושה חודשים. אחרי שפעת רגילה, הייתם צריכים להיזכר שהיא בכלל היתה. אבל כמו שכבר אמרתי, הקורונה פה בשביל להישאר.
חזרתי לעבודה מיד אחרי החג, והחולשה המשיכה. בהתחלה צחקתי על עצמי, בטח, אחרי חודש שלא זזתי. אבל החולשה המשיכה, גם קוצר הנשימה כשעולים מדרגות או סתם הולכים מהרכב בחניון עד העבודה.



מי שמכיר אותי יודע שמשהו עבר עליי, מאדם אנרגטי, אולי יותר מדי, הפכתי לאדם עייף. נרדמת מהר אך לא ישנה טוב. סובלת מקוצר נשימה שמגיע בלי לשאול אם זה הזמן המתאים (למשל באמצע בדיקה של מטופלת), כאבי ראש תכופים. לא משהו שרוצים לאחל למישהו, גם לא לשונאים שלכם.

השבוע, ביום ראשון, עבר מספר החולים בפועל את מספר המחלימים בארץ. כל היום רואים עוד אירועים רבי משתתפים, נשפי סיום במסווה חתונות, פארקים מלאי אדם, הפגנות, והדוגמאות עוד רבות. לצערי, רוב מי שנמצאים במקומות האלו, לא חובשים מסיכה או שומרים על כללי הבטיחות ההכרחיים.
כמה אתם אוהבים את עצמכם? את הילדים שלכם? את ההורים? את החברים? למה אנשים בזים להצעות לשמור על החיים שלהם?
כשהייתי ילדה, לא היו חגורות בטיחות ברכבים, היום החגורה היא חובה ולא נוסעים עד שמקליקים. מתי המסכה תהפוך לפריט חובה אצלנו? לפריט שיוכל לשמור עלינו מלחלות בווירוס המעצבן הזה.

מאחלת לכולנו ימים של שקט וחזרה לשגרה כלשהי.
ויאללה, רק תהיו לי בריאים.