האדמה הטובה

תוך כדי שאצבעותיי נוגעות באדמה בעדינות ושולפות את השתיל הירוק והעדין מריבועי הקלקר – אני נזכרת בספר ההוא שקראתי אי אז לפני כל כך הרבה שנים, "האדמה הטובה". הייתי נערה צעירה, ואני זוכרת שהוא היה חזק, אבל לא הרבה מעבר לזה. במעומעם זכור לי שהוא גילגל את קורותיה של משפחה בסין, ואני מחייכת חיוך חצי עקום כשאני מבינה מה נחרת בי ממנו – בעיקר תיאור של ילדה קטנה, אולי תינוקת, שקשרו את רגליה כדי שלא יגדלו ויתרחבו – רגליים רחבות היו שיא הכיעור אי אז אי שם (ואולי זה בכלל היה בספר אחר? הזיכרון חמקמק ומתעתע); ושל אשה שילדה תינוק בעצמה וכבר באותו יום או אולי למחרת יצאה לעבודה בשדה (אכן, ההלם חורת ציורים חזקים בזיכרון). וכל כמה שניסיתי, לא הצלחתי להיזכר בשום עלילה רצינית ממנו, אבל היטב אני זוכרת את סופו. הבנים הצעירים של ראש המשפחה הזקן כבר לא מבינים את ערכה של האדמה, ורוצים למכור אותה. ואני לא שוכחת שהלב שלי רצה לבכות אתו.

אני שותלת את השתיל בעציץ גדול. מפוררת את האדמה, מרגישה שיש בה כוח מבריא, מעצים, נפעמת מכך שרק לפני כמה שבועות זו היתה עגבניית שרי עייפה ובלתי נחשקת שלרוב אני משליכה לפח בלי להבין מה אני זורקת, אבל הפעם חציתי וייבשתי את גרעיניה. "שימי אותם על טישו להתייבש כמה ימים, ואחר כך תזרעי באדמה עם פיסות מהטישו", הורתה לי אחותי המומחית (איזה קורס פארמקלצ'ר אורגני למתקדמים) וכך עשיתי.

ובימים הראשונים, שבהם השקיתי יום יום אדמה חומה ודוממת שכלום לא קורה בה, הייתי צריכה הרבה תפילה ואמונה והמתנה. כל יום נכנסתי אל החממה הקטנה שנתן לי בעלי כמתנת יום הולדת לפני שנתיים, כל יום השקיתי, מייחלת לראות כבר משהו נובט. יום אחרי יום ואין חדש תחת תקרת החממה הירוקה. באיזשהו יום אפילו התחלתי לשיר להם, לריבועי האדמה הלחים, שירת עשבים כזו, כי הרי כל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו, אמר רבי נחמן. יש מצב שזה עזר.

כי אז, כשפתאום צץ משהו ירוק, מבצבץ כמו הפתעת יום הולדת, שמחה ענקית מתפשטת בלב. כולה מה. זרע שנבט. ציץ ירוק. אבל איזה קסם. איזה פלא. רעידת אדמה קטנטנה ושברירית.

ואז מחלחלת בי אט אט הבנה שכמו הבנים הצעירים האלה מ"האדמה הטובה", גם אני לא ממש מבינה עד הסוף את ערכה של האדמה שעליה כולנו דורכים. דור שלם אנחנו, שלא באמת מבין. כלומר נדמה לנו שכן. הרי אנחנו פה, חזרנו אליה, אנחנו נלחמים עליה, מגדלים בה עצי לימון וזית, שותלים דשא ופרחים; ועדיין לא באמת מבינים את מלוא ערכה, את הקסם שיש בה, את הבריאה המופלאה, המתנה הקסומה שמונחת לה בכל מקום ונרמסת סביבנו, את הפוטנציאל האדיר שגלום בה ואנחנו כמו הילד הנזוף בכיתה ג' לא באמת יודעים עד הסוף לממש.

אל תעופי על עצמך, אני אומרת לעצמי אחרי כמה ימים כשאני שוב זורקת לפח שתי עגבניות שרי שפג תקפן. כי כמה כבר אפשר להנביט ומה אעשה עם כל השתילים... נדמה לך שגילית עולם חדש, הבנות מופלאות, אני שחה לי, אבל גם את, את הרוב כנראה עדיין לא מבינה. כי יש פה כנראה עוד אינסוף של הבנות להבין, המון תגליות לגלות, עמוקות כעומק האדמה, מפורטות לפרטים כמו מיליוני גרגיריה. ואני חושבת על זה שפעם חשבתי שלהבין זה שחור או לבן, והיום אני יותר ויותר מבינה כמה יש עוד להבין ברווחים ובין השורות  ובמיליוני פרטי פרטים עד עוצמה של אטום. ומי אמר שאלוקים נמצא בפרטים? אז גם אם גילית והבנת משהו חדש, לאט לך. יש עוד אינסוף שעוד לא הגעת אליו, וכנראה גם לא תגיעי.

וכשאני מתקשרת לאחותי והיא מסבירה לי איך מכינים קומפוסט, והיא מתרגשת מהפלא הזה, שמה שבא מהאדמה חוזר לאדמה ומשבח אותה, ואיך הקליפות והביצים הופכים באיזה תהליך מופלא למין סוג של אדמה מיוחדת במינה שערכה כה רב, ומהיכולת לא להשליך לאבדון כמעט שום דבר אלא להפיק ממנו קסם, אני עוד יותר מבינה שאני עוד לא שם. אולי יום אחד עוד אגיע גם לזה. ולחומרי ניקוי טבעיים שלא מזהמים ומרעילים אותה גם, יום אחד. בע"ה. הלוואי.

ובמחשבותיי אני מנסה לפענח את הקשר שבין הניתוק הרגשי שלנו מהאדמה שנדמה לנו שאנחנו אוהבים מאד אבל כנראה ממש לא מספיק, בין ההיכרות וההבנה שלנו אותה שמסתבר שהיא עוד קצת שטחית ויכולה להיות כל כך הרבה יותר, ובין המאבק הבלתי נגמר עליה, מאבק של שייכות, מאבק של קשר. קשר שכל כך מתסכל אותי לאורך השנים שהעולם לא מבין, אפילו לא טראמפ, ודאי לא אובמה וקלינטון לפניו, קשר שאולי בעצם גם אנחנו לא מספיק מבינים. ואולי זו בעצם הסיבה לכל זה? לכל המבחנים החוזרים ונשנים שמטיחים בנו משהו שאולי אנחנו לא רוצים לראות? "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה ...  כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ", אמר הנביא ישעיהו. ואו. עוד יש לנו לאן לשאוף.

למחרת אני יוצאת ללקט זרעי חרדל, מהצמח היבש והקוצני שלא שמתי אליו אף פעם לב והתגלה לי כאוצר. והחרדל שאפשר להכין ממנו – מהמם.

 



אדמה היא דבר מופלא בכל מקום בעולם, אבל אדמתנו שלנו מרגישה שבעתיים, כך מספרת לנו התורה. היא תקיא אתכם אם תשכחו מאין באתם ומה מטרת חייכם, היא תחכה לכם שתחזרו, היא לא תיענה לזרים. וכשתחזרו אליה, היא תפרח מחדש, ופריה יעיד כאלף עדים שהחל תהליך הגאולה. פלא, פלא שקרה וקורה בכל יום מחדש. ואנחנו שם, כלומר כאן, מחוברים לפלא הזה, המגמה טובה אבל כנראה שלתהליך שהתחלנו עוד יש הרבה לאן להתקדם. כנראה שאי אפשר לעבור בבת אחת ממצב צבירה גלותי ורחוק לאהבה עזה, לחיבור אמיתי ואחראי, אבל, כך אני מתפללת, זה משהו שיילך וישתבח מדור לדור. אם רק נאמין.