רואה רחוק

צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף

(יענקל'ה רוטבליט)

שנים שנובטות ומצטברות, שהולכות ומצרות, עד שמגיע רגע אחד כזה – שבו כל מה שנשאר לך זה לדחוף את הקיר עם הגב והרגליים, הקיר הזה שנדחקת לתוכו, שהצורה שלו כבר מוטבעת לך בגוף. ולהיפרד. להיפרד מהקיר.
מהקיר שבנית סביבך. מהקיר שבנית את חייך סביבו. קיר שבנה בך מחיצות, זוויות ופינות. קיר שרק עכשיו אני מסכימה לחצוב את עצמי מתוכו.

לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף

וברגע הזה, שהכנפיים חוזרות לנופף, שאני מתחילה להרגיש את האוויר, את השרירים שהתנוונו, שרירי הגוף והנפש,
הר נבו שמולי – מלא תסכול וציפייה, והמרחק ממני אליו – גדול כל כך. אני זוכרת שבהר נבו נגמרו החיים בשביל משה, אבל התחילו בשביל כל עם ישראל.
ואני בוחרת לרדת מההר, ולצאת אל המסע שלי.

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש

מאדם נטוע שורשים, אל אדם שמבקש את עצמו. שמבקש אלוהים. אלוהים שבי.
פתאום אני לבד, מול האש ומול המים, מול שבתות וחגים, מול חופשות וקמפינג בכנרת.
יש קסם אינסופי בלבד הזה.
יש פחד אינסופי בלבד הזה.
ויש לי ריקוד עדין ומתמשך בין הקסם לפחד, בניסיון להפוך את הפחד למנוע קסום.

אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר

נשמתי עמוק ויצאתי לדרך הזאת. חשבתי שאני מכירה את המסלול. לפחות המפה היתה לי בראש. אבל התברר לי, שמאז שהלכתי כאן לאחרונה, השתנו בה כל כך הרבה דברים. שום דבר מוכר או צפוי לא היה בה. לא הימים, לא הלילות, לא החגים, לא השבתות. לא הרכבים משפחתיים ולא אירועים חברתיים. לא חשבון הבנק, ולא חשבון הנפש. ועם כיסוי הראש, ירדו גם כיסויים מהלב.



והייתי צריכה לבחור, לברור ולחפש – בתוכי בעיקר.
והייתי צריכה לשאול, לדייק, ליפול ולבדוק – כל יום מחדש.
כי אין ספר הדרכה ואין נתיב מילוט, והחיים שאני חיה – הם החיים שהבחירות שלי הובילו אותי אליהם. ואני? הכי אוהבת בחירות. וגם אם כלל הבחירות שלי בחיים לא היו בתודעה של לחיות לבד – אני בוחרת לצמוח מהם. ליהנות מהלבד שלי. מהשקט שלי. לשהות בתוכי בטוב. הכי טוב.
וככה יוצא, שאני "עושה חג" לבד. ונהנית. לומדת מזה וגדלה.
אני יוצאת לטיול ולחופשה לבד, מבררת. מדייקת. מחוייבת – לעצמי. ונהנית, וגדלה.

לילה באוהל במדבר, לבד

אני גם אמא (וסבתא) נוכחת. ולא מוותרת על הבחירות הללו, להיות ראש משפחה. עושה קידוש והבדלה, ואנחנו מזמינים חברים, ולילדים פשוט שאמא שלהם אומרת דבר תורה ומחליפה נורה (לא. סתם. הם יותר גבוהים ממני. שיחליפו הם...) ויוצאים לחופשה משפחתית מורחבת ומתפנקים. ואנחנו גדלים.

אני בוחרת לקחת את הקושי שלי, ולהפוך אותו למנוע – לייצר קבוצות וקהילות שיהיו כר פורה ותומך. ופותחת את ביתי לשכנותיי הנשואות באושר, להניח רגליים בליל אוגוסט תוקפני במיוחד, ולנצל את הבית הריק לשעתיים של שקט מילדים.
וכל הזמן לראות את הטוב שכאן ועכשיו.
אבל עם הפנים קדימה – כי אנחנו גדלים ולומדים ורוצים – יותר.

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה

ויש בי כיסופים וגעגוע. געגוע לא מוסבר. שבא לי שיבוא על סיפוקו, אבל גם בא לי לאחוז בו לתמיד, כי הוא בונה בי תנועה חדשה, כי הוא מחייב אותי לערות גבוהה, כי הוא מחייב אותי לפתוח את הלב, להקשיב ללב, ולבנות את עצמי בתוכו.
והדרך הולכת ומתייפה, והיא לעולם לא תגמר.



ואם יש משהו שאני רוצה לשמר, מהתקופה הזאת של "הלבד", הוא את היכולת להיות לבד. להקשיב, לנוח, לחכות, לשחרר... הו! כמה קשה לשחרר.
ואהובי יודע, שאם יש משהו שהוא חייב לאפשר לי, זה "זמן תחיה". זמן שבו אני לבד. בוחרת להיות לבד. בוחרת מי אהיה בו, מה אעשה בו, ואיזה איכות תהיה מנת חלקי באותו הזמן.

ומשם אני חוזרת כמו חדשה. טובה, יפה ואהובה.
שלא יגמר לעולם!