אשת ההלכה הבודדה

כבר שנתיים שאני לומדת הלכה יום יום. שני מבחני תואמי-רבנות מאחוריי ועוד אחד ממש קרוב. שנה וקצת שאני עונה על שאלות בהלכות נידה, ולאחרונה יוצא לי יותר ויותר לחשוב על ההבדלים, על מקומה בקהילה של אישה שלומדת תורה ועל הקשיים והאתגרים שייתכן ואיש שמקדיש את ימיו לתורה, אפילו לא מדמיין.

ראשית, קשה להסביר. מה את לומדת? תורה. הוראה? לא, תורה. מה זאת אומרת תורה? ופה ההסברים מסתבכים – אני לומדת הלכה. אני לומדת כמו למבחני רבנות אבל אני לא יכולה לעשות מבחני רבנות כי המדינה לא מאפשרת לנשים לגשת למבחני רבנות. כן, יכול להיות שזה ישתנה, לא, לא תהיה לזה שום משמעות בפועל כי ככל הנראה תפקידים הפתוחים בפני גברים שעברו מבחני הסמכה יישארו סגורים בפני נשים עוד שנים רבות. ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת – אז מה תעשי עם זה? והתשובה הבלתי נמנעת איתה – אין לי מושג. אני יודעת מה אני חולמת לעשות עם זה, אני יודעת מה בעיניי המציאות צריכה שאנחנו נעשה עם זה, אבל אני לא יודעת מה יהיה אפשר לעשות עם זה עוד שלוש שנים כשאסיים בעז"ה את הלימודים. אני יודעת שיש מקומות שבהם נשים דוברות הלכה חסרות כמו מים במדבר, ועדיין התקנים שם ידרשו כרומוזום Y וישאירו אותי בחוץ.

קחו לדוגמה תפקידים בתוך מסגרות צבאיות שכוללות כמעט אך ורק נשים, אשר רבות מהן דתיות. מה יש לרבנות הצבאית להציע עבורן ומה יש לאשת הלכה להציע? מי ייתן מענה הולם לאתגרים הנמצאים בשטח? קחו לדוגמה את כלא נווה תרצה שלמרות שמורכב מנשים בלבד, תקן רב הכלא נותר גברי ולא מחובר לשטח. אבל לא רק תפקידים שקשורים לנשים, יש כל כך הרבה תפקידים מעניינים בתוך עולם התורה ששמורים לגברים בלי סיבה מיוחדת וכנראה ימשיכו להיות ככה בשנים הקרובות. וזה עוד לפני שדיברנו על פתיחת קהילות למנהיגות נשית, שילוב יותר נשים בראש מוסדות, ועוד ועוד.


באירוע של "הדרן - קול נשי בשיח התלמודי"

אז עברנו את השאלות המתעניינות ואת בעיות התעסוקה. איזה עוד אתגרים קיימים בפנינו?
ובכן, לא פשוט לאנשים רבים לקבל את מה שאני עושה, גם אם הם מחייכים ומפרגנים ותומכים בגלוי. בגרון זה עוד לא מצליח לעבור להם. לא תמיד אפשר לראות את זה, ורוב הפעמים זה לא אכפת לי, אבל לפעמים זה צורם. כמו באירוע חברתי שהיינו בו באיזו שבת, ואחת הנשים הציעה שאני אגיד דבר תורה. בן זוגה חייך במבוכה ומסמס את זה כמה פעמים עד שהתרחקתי. לא נפגעתי כלל, אני יודעת שיש אנשים שונים ויש תהליכים שונים והכל בסדר, אבל עדיין אני תוהה מתי יבוא היום שאנשים ששומעים נשים בכל מסגרת אפשרית – מקצועית, אקדמית או חברתית, יצליחו לעכל את העובדה שיש עוד תחום בו אפשר לשמוע נשים. יש חברות שבהן זה כבר רגיל ופשוט ויש חברות שלא. בדרך כלל זה לא גורר מצדי דקה של התעכבות, אבל לפעמים זה משאיר תחושת החמצה קטנה בלב. אגב, זה יכול לקרות גם במסגרת אירועים משפחתיים או של חברות קרובות יותר. לא הכבוד הוא זה שחסר חלילה, אלא לפעמים ההתעניינות במה שאני עושה, ההכרה בלימודים הקשים וההערכה על הבחירה הלא מובנת מאליה. אבל גם זה יבוא...

וזה כורך איתו בד בבד את אתגר הבדידות. איש ההלכה הוא בודד, כך קבע כבר מזמן הרב סולובייצ'יק. אבל נראה לי שהוא לא תיאר לעצמו את בדידותה של אשת ההלכה.
לפני כמה חודשים סיימתי מסכת יחד עם לומדי הדף היומי. חבורת הדף היומי אצלנו ביישוב עשתה סיום משותף עם קידוש ואכילת רֵעים ואני הסתכלתי בעיניים כלות. כל כך רציתי להיות חלק מהחבורה ששמחה על כך שכולנו יחד באותו הבוקר סיימנו אתגר של עשרות דפי גמרא, אך לא שיתפתי איש וישבתי עם שאר הנשים מחוץ לבית הכנסת כאשר אף אחת לא יודעת כמה שמחה אצורה בי באותם רגעים, שמחה בודדה מאוד. או בשיחות שונות שאני מאוד רוצה לשוחח ולדון על שאלות הלכתיות ולא תמיד יש לי עם מי.
בזמן הקורונה זה בלט במיוחד – לא נפגשתי עם נשות המדרשה, חבורת הבית שלי ששם לעולם אי אפשר להרגיש בודדה ברגשות כאלו, ויותר מכל חסרה לי השיחה, ההבנה, החלפת הדעות, הוויכוחים שניצתים, האתגרים שניצבים והתשובות שאנחנו מוצאות זו לזו. טרם שבנו ללימודים סדירים, והחבורה שלי, הנשים שאיתן אני יכולה לשמוח ולהגות בתורה שלי, חסרות לי מאוד.

חבורת הבית שלי במפגש מרוחק

והנה, השבוע יצא לי להיפגש באתגר נוסף שמשום מה לא חשבתי עליו. שתי נשים שונות באותו שבוע שאלו שאלות הלכתיות שונות, שבאו ממקום פגיע וחשוף והגיעו למקום פגיע וחשוף לא פחות אצלי. במקום לענות על השאלה רציתי ללכת ולחבק את האישה, רציתי לשבת ולבכות איתה, לבכות איתי. שכחתי שהעולם האישי שלי גם קיים ויכול להציץ מדי פעם דרך מקרים של אחרות ולהתנגש בי בכאב. המענה ההלכתי כמובן היה מוכן על הלשון, סתם כי אני התמודדתי איתו לפני כמה חודשים וכבר עשיתי את כל הבירורים ההלכתיים בנושא. והתפללתי שהרגישות והחמלה יעברו דרך הטלפון לא פחות מאשר המילים שנאמרו, וידעתי שיש דברים שאישה יכולה לומר רק לאישה ויש מענה נכון שיכול להגיע רק מאישה והודיתי לקב"ה שאני נמצאת שם כרגע במקום הזה.

אז יש אתגרים ב"ה. ברמה התעסוקתית, החברתית והאישית. יש עוד – אתגר כלכלי שכרוך בלהקדיש את החיים ללימודים, ההתלבטויות הזוגיות שבאות במקביל, האתגרים המשפחתיים שמגיעים בעקבות הבחירה הלא שגרתית ועוד.

אבל יש גם רגעים של נחת. הודעה ששלח לי מנהל בית הספר של הילדים יום אחד, שהוא נכנס במקרה לכיתה של הילד בן השבע וחצי ושמע אותו מספר לרב שאמא שלו כבר סיימה ללמוד מסכת ברכות וגם חלק ממסכת שבת, בעוד לי אישית לא היה מושג שהוא עוקב אחר הלימודים שלי ועוד מתגאה בהם ברבים (ואם כבר – מה עם מסכת נידה? מיד שיתפתי אותו שגם אותה ב"ה סיימתי). ועוד ילד שסיפר לחבר שלו לפי תומו שאמא שלו הולכת כל בוקר שבת ללמוד בבית הכנסת זמן רב לפני שמתחילה התפילה, ואני יודעת שהרגעים האלה אצורים אצלו בחינוך ועוד יבואו לידי ביטוי בעז"ה.

ולמרות מה שכתבתי, יש גם הכרה. יש הערכה ופרגון. יש חברות ובנות משפחה שאולי לא מבינות לגמרי מה אני עושה שם כל היום מול הספרים, אבל עדיין יודעות להעריך, לתת מילה טובה. להתרגש יחד איתי לפני מבחן ולדאוג בצוותא לקראת הציון. יש נשים שטורחות להגיד לי מפעם לפעם כמה הן מעריכות ומודות לי על הבחירה שלי. על המענה ההלכתי שאני נותנת וגם סתם על זה שאני עושה משהו שלפעמים הוא חלום עבור אחרות. ברגעים אלה אני לא מרגישה בודדה יותר אלא עטופה ובטוחה בכך שהרבה שינויים עוד בואו יבואו.

אז זה שונה, בוודאי בחברה שבה אני חיה, וזה נצרך, בוודאי באזורים אליהם טרם הגיעו נשות ההלכה, וזה מאתגר לעיתים ומספק לעיתים קרובות יותר, ובעיקר ממלא את החיים במשמעות ולימוד, שעל אף שני התארים המונחים בתיקי, מעולם לא חוויתי.