המשבר הוא הזדמנות להתחבר

השבוע מתקיימת, באופן וירטואלי כמובן, ועידה מאוד מעניינת של מקור ראשון בנושא העם היהודי בארץ ובתפוצות, כאשר במסגרת הועידה מתארחים אישים שונים מהארץ ומחו"ל ומשוחחים על סוגיות הנוגעות לעם היהודי. אתמול הקשבתי לראיון מרתק של גידי מארק מנכ"ל תגלית, מה שזרק אותי יותר מעשר שנים אחורה לאחת התקופות היפות ביותר בחיי.
תקופה שבה לימודי התואר הראשון היו נחמדים ומעניינים והכל, אבל מה שבאמת עניין אותי היה הדרכות במהלך השנה של קבוצות תגלית, וסמינרים בקיץ עם נוער יהודי מאוסטרליה. הקשרים המיוחדים שנוצרו בתוכניות האלו טמנו בתוכם כל כך הרבה דברים בעלי ערך עצום עבורי. חיבור חברי וישיר עם בני נוער ובוגרים צעירים מרחבי העולם, שיח עמוק על יהדות ועל ישראליות, על תרבות ועל מסורת, תוך כדי הרבה בילויים כייפים משותפים במסגרת לוח הזמנים. בתקופה הזו נוצרו גם הרבה חברויות בין המדריכים הישראלים, חבר'ה אידיאליסטים ומוכשרים בני גילי, שהפכו ממש למשפחה מורחבת. עד היום כשאני פוגשת את חלקם ברחבי הארץ, תמיד משמח ומרגש להתראות, ואני מלאת גאווה (כאילו הייתי מינימום אחותם) על איפה חלקם נמצאים היום, במקומות משמעותיים ומגוונים של עשייה בכל התחומים, ברחבי החברה הישראלית.

בשנים האלה גם גררתי את המשפחה שלי לתוך העסק והפכנו לבית מארח, פתוח בשבתות וחגים לסטודנטים יהודיים מהתפוצות שמחפשים מקום לשבת. המפגשים הכל-כך מיוחדים האלה יצרו מפגש של לבבות. מעבר לחוויית השבת הדתית ב"התנחלות" ופתיחת הצוהר לתרבות הישראלית שסיפקנו אנו עבורם, זו הייתה גם עבורנו הזדמנות לשמוע על החיים והאתגרים שלהם. איך החגים שלהם בחו"ל נראים. איך זה להיות סטודנט יהודי באוניברסיטה בחו"ל. נפגשתי לראשונה בחיי עם אורח חיים קונסרבטיבי ורפורמי, ולמדתי המון. מנכ"ל תגלית בראיון המאוד מעניין שלו, דיבר גם על המקום בו המשתתפים הישראלים, בעיקר חיילי צה"ל, נתרמים משמעותית מהחוויה של המפגש עם בני גילם מחו"ל, וכי חוויית התגלית משנה גם להם את החיים, את המודעות, את הגאווה היהודית. אני לגמרי יכולה לומר שכמדריכה שעברה כמה וכמה 'תגליות', אני מזדהה לחלוטין וזו חוויה ששינתה גם לי את החיים.

בימים האלו, פייסבוק עוד היה חדש יחסית, וואטספ ודומיו עוד לא היו מה שהם היום. וככה לצערי חיבורים עוצמתיים שהיו אז ונדמה היה שיישארו לנצח, נשארו ברמת התודעה והזיכרון ההולך ומתרחק. אני מוצאת את עצמי לא פעם תוהה איפה הם היום. מידי פעם האלגוריתם של פייסבוק מפנק אותי בהצצה לרגעים בחייהם של חלק מחבריי לתגלית - חתונה, ילד שנולד, ואני תמיד אשתדל להגיב mazal tov פלוס כמה לבבות, יחד עם תהייה באמת כנה על איפה הם היום במהותם ובבחירות שלהם. האם חוויית תגלית שאז "שינתה להם את החיים" נשארה איתם? האם הם נשואים לבן זוג יהודי? האם ישראל במחשבות שלהם? האם יש סביבם קצת, שבבים, של קהילה יהודית, של מנהגים, של מסורת?

לצערי היום, אני מרגישה שפער הזמנים הוא קשה לגישור. גם עם חניכים שלי מהשירות לאומי שעשו עלייה (ואני כל כך כל כך גאה בהם מרחוק) כמעט לא נשארתי בקשר. קשה לחדש חברויות כעבור עשור כשכולנו כל כך שאובים לעומס של חיי היומיום. אבל אני באמת מרגישה שאחד מרווחי הקורונה הוא שגילינו כמה שהעולם ככל שנהיה גלובלי יותר – הוא גם קטן יותר. השמירה על קשר היום עם אנשים בצד השני של הגלובוס נהיתה הרבה יותר פשוטה. ואני רוצה להאמין שתוך זמן מה השמיים ייפתחו, יימצא חיסון לקורונה, ונוכל לשוב לנסוע, לטוס, לארח ולהתארח.

כשזה יקרה, אני רוצה להאמין שהשיח החשוב על קשרי יהדות הארץ והתפוצות, שנפתח בחודשים האחרונים ימשיך להיות משמעותי, ושההזדמנויות שלנו לשיח אחים, לאירוח ולקשר רק ילכו ויתגברו. ובינתיים אני אומרת לעצמי, שכל אחד מאתנו צריך לקחת את ההזדמנות הזו ולהביע עניין במי שעוד נשאר לנו איתו איזשהו קשר רופף. בן משפחה, חבר מהצבא שהיה חייל בודד, מכרים שנמצאים בתפוצות, חברי פייסבוק שמידי פעם מגיחים לנו לפיד. לעשות סבב הודעות קצר ולהתעניין בשלומם, לקחת את הקורונה בתור הזדמנות משמיים ליצירת קשר, לחדש את החיבור.
רק טוב יכול לצאת מזה.