רסיסי זיכרון

אני עייפה, שמורות עיני נעצמות, אבל אני לא יכולה להתנתק מהסיפורים.
מולי ריבועים ריבועים, חברות של יעל מספרות סיפורים - עליה.
אני יודעת בוודאות שהיא היתה קיימת בחיי. יש לי עדויות פיזיות. היא כתבה את ברכת הכלה שלי ביד מאומנת היטב ביצירתיות ופשטות.
יש לי גם זוג עגילים שלה שקיבלתי בקופסה פשוטה עם פתק מלא במילים חמות מאמא אליש (אלישבע קנדל) אחרי שיעל כבר לא היתה אתנו.
אבל הזיכרון הוא משהו בוגדני וחמקמק.



שתי נערות, לילה של שחנ"שים בבית הוריה שנסעו לאנשהו, ארוחת בוקר בשדה אליהו שבו בחרה לגור שנה, טיול ג'יפים של הנוער במושב והיא יושבת לידי.
רסיסי זיכרון של יום החתונה שלה שממש הקפדתי להגיע מוקדם כדי לגנוב איתה כמה דקות לפני שכולם באים ואיך הופתעתי שהיא אפילו לא התאפרה וניסיתי לתת לה שפתון שהיה לי בתיק והיא ממש לא הבינה על מה אני מדברת. כולה זוהרת ביופי ייחודי ואמיתי עם החיוך שמאיר את העולם.
ועוד זיכרון עמום של שיחת טלפון ימים ספורים לפני שנעלמה בסערה. שיחה ארוכה של חברות ילדות שבגרו והפכו לנשים צעירות. שיחה מחזקת שאת פרטיה אני לא זוכרת, אבל את הנימה כן.

וזה לא הוגן.
כי יעל היתה אמורה להיות כאן לידי, לתת לי יד במשעולי החיים שמעולם לא דמיינתי שיהיו כל כך מפותלים.
השמחה שלה, החריצות שלה, ראיית הטוב והצחוק המתגלגל והשקעים הקטנים במפרקי האצבעות שנשארו שם למרות שכבר מזמן לא היתה תינוקת...
תכל'ס היא במקום טוב, יחד עם האיש שלה אייל. ורק לנו פה נשרף הלב.
"הנופלים הם אנחנו, שנופלים וקמים ונופלים וקמים, וממלאים את החלל שהם, החללים הגיבורים, השאירו לנו, לצמוח ולהצמיח". כך כתב חגי ריבלין על אחיו ישי שנפל והקריאה ידידה קייבן, זו שיזמה והנחתה את המפגש הערב.

יעל ואייל נרצחו בליל שבת על ידי שני מחבלים שפלים. הם ציפו לבן בכור ממש באותם ימים.
באותה שבת קבענו סעודה שלישית עם חברים. איכשהו תמיד למישהו בבית הכנסת יש ביפר והמודיעין עובד, וכבר כשהתכנסנו בחצר הזכירו שהיה פיגוע בכרמי צור. ליבי בישר לי רעות. במוצ"ש הידיעה כבר היתה ברורה ואני קרסתי לבכי של שעות.



הלוויה היתה מעל למילים. אי אפשר לתאר לוויה של זוג כל כך מיוחד ממשפחות כל כך מיוחדות שנטועות עמוק כשורשיו של עם ישראל בארצו, וקהל כל כך מגוון ונעלה שעומד סביב.
בקול סדוק מצער פצח יהודה, אבא של יעל, החקלאי הוותיק, הלוחם הצל"שניק מגבעת התחמושת, בשירת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. והציבור, אלפי אנשים שעמדו מסביב, שרו איתו חנוקים מדמעות.

היום הסתבר לי, מסיפור של אליש, שבאותו יום ממש עמדה בהר הרצל מרים פרץ, על קברו של אוריאל בנה שנהרג, כי באותו ערב התחתן אלירז בנה. היא עמדה שם ושמעה את הרב רפי פרץ סופד לאייל ושאלה את עצמה איך יצליח להגיע לחופה של אלירז שאותו היה אמור לחתן. והעולם ממשיך להסתובב ומעגלי השכול מציפים מכל עבר. צמרמורת.

הערב, יום הזיכרון, נפגשנו בזום, חברות של יעל, לדבר עם ההורים שלה. ואליש, אמא של יעל, שתמיד מחבקת ועוטפת ומחזקת ומפנקת בצנצנת דבש טרייה מעשה ידיהם בכל ביקור, סיפרה שבלוויה היא דיברה לעצמה ואמרה שמה שהיא צריכה עכשיו זה לא לבכות אלא להסתכל על האירוע ולספוג את העוצמה של "כולם נקבצו באו לך".



והזום המשיך בעוד ועוד חוויות קטנות ומשפטים של יעל, ואני התכווצתי עם כל סיפור, כי אני לא זוכרת, פשוט לא זוכרת. ורק הגעגוע מעלה את הגוש הזה בגרון שמאיים להתפרץ ברגעי חיי שבהם היא כל כך חסרה. ולעת ליל, למרות העייפות, אני אוספת את המתבגר הצעיר וצופה בסרט שערכו האחים של אייל על הזיכרון ושוב מצטערת שלא כתבתי יותר ולא שימרתי יותר את הזיכרון המוחשי של יעל כדי לקחת אותו איתי לכל מקום. החסר הזה ימשיך ללוות אותי בתחושות שאי אפשר לתאר במילים או בזיכרונות ממשיים.


והמתבגר מתיישב, עוטף שני נרות נשמה ומדליק אותם על מגש נרות השבת, על רקע ירושלים של זהב שיצר בעצמו.
והעולם נאלם דום.
הי"ד.