מה אתה רוצה שנבין מזה

ככל שליל הסדר קרב והולך, ככה גם המצב רוח שלי הולך ומתערער. המון שאלות עולות וצפות בימים האלו שבהם כל אחד יושב ספון בביתו. תחושת ההתרגשות וההתפעלות מהאטת הקצב והחזרה לאיזו נורמליות שנשכחה מזמן, התחלפה בעצבות גדולה על בדידותם של המבוגרים שנשארו לבדם סגורים בבית, על הילדים שהוריהם נדבקו ומאושפזים ואין מי שרוצה לסכן את עצמו ולגשת לסייע להם, על עשרות הגופות שאין מי שילווה לקבורה הראויה להן, ועל העובדה שהמחלה המדבקת הזו גורמת לנו לחבק אחד את השני דרך המסך שגם ככה כבר הרגשתי שיש לנו יותר מדי ממנו בחיים.

כבר הרבה מאוד זמן שאני מסתובבת בתחושה שהשתגענו, שאורח החיים וקצב החיים שלנו לא הגיוני ולא בריא. אנחנו נעים בין בעולם הזה לעולם הווירטואלי, או אם לדייק - חיים בעולם הווירטואלי ומידי פעם מגיחים להצצה חטופה בעולם הזה. הרשתות החברתיות השתלטו על חיינו ועל חיי המשפחה שלנו, הזמן שאנחנו מקדישים להן ולעבודה שלנו גם בשעות שאנחנו במשרד ובעיקר בשעות שאנחנו נמצאים בבית עצום. זמינים, כל הזמן בתנועה, רצים ממקום למקום ומדבר לדבר, כמו עכברים על גלגלת בכלוב, כלוב מזהב, אבל כלוב. כל כך הרבה פעמים הלכתי לישון בתחושה שעבר עוד יום ומרוב עבודה ומשימות וטלפונים ווטסאפים לא ממש דיברתי עם הילדים וגם לא עם בעלי, שבועות וחודשים של עומס שגורמים לראש שלי להרגיש כמו שייק פירות, מחשבות מעורבלות. התחלתי לשים לב שאני שוכחת מלא דברים, ושזה רק חלק קטן מההשלכות של העומסים שבחיי. כשאתה בתוך המרוץ אתה לא תמיד מרגיש את זה, ולכן כל פעם בשבת, כשהכל נעצר, יש לנו הזדמנות להבין כמה החיים שלנו לא מאוזנים.
במפגשים משפחתיים הסבתות המבוגרות, נציגות של דור שלא ידע את הרשת, מזכירות לנו כל פעם מחדש שזה לא מנומס לדבר עם מישהו ובאותו הזמן להתעסק עם הפלאפון. תמיד כשההערה הזו מגיעה יש איזה נכד או נין תורן שמרים מבט תוהה. אי שם במוח יש איזה זיכרון קלוש של ימים כאלו שהיינו יושבים יחד מדברים, שרים, רבים. בתי הקפה והמסעדות מלאים במשפחות שיצאו יחד לבלות, יחד וכל אחד לחוד, יושבים מסביב לשולחן כשכל אחד שקוע במסך הפרטי שלו, ואם רוצים לדבר שולחים הודעות אחד לשני בקבוצת הווטסאפ המשפחתית.


פתאום יש זמן להכין פסטה ובייגל'ס

הקורונה החזירה את כולם הביתה ואני כל כך שמחה בזה, הילדים כאן וכיף לנו יחד. אבל ההורים של בעלי ושלי לבד, וכל אחת מהסבתות עם המטפלת שלה בביתה, ואיך אני יכולה לשמוח בליל הסדר כשאנחנו יחד והם לבד? העובדה שהטוב תמיד הולך עם הרע מאוד מטלטלת אותי הפעם. מצד אחד יש כל כך הרבה טוב - שכבות רבות של "מייק-אפ" הוסרו מחיינו והפשטות הטבעית והצנועה הולכת ומתגלה לה. ההבנה המדהימה שאנחנו עוברים רעידת אדמה שמטלטלת הנחות יסוד שיצרנו בעצמנו לאורך השנים, הנחות שהסתירו מאתנו שהמציאות לא עובדת אצלנו, שלא לכל בעיה יש פתרון ושיש גם מקום חשוב לתפילה בחיים שלנו (גם למכון וייצמן יש, אבל לא רק).


דיון משפחתי על השאלה מה נבשל לשבת


מצד שני, העובדה שאנשים מתים כמו זבובים ואין לנו דרך לעזור להם, שאנחנו הפכנו להיות הסכנה הכי גדולה של ההורים שלנו, ושאנחנו בעיקר עסוקים באיך לא להיפגש עם השכנים והחברים שלנו, גורמת לי לתהות מה הקב"ה רוצה מאתנו?
עולם התורה היהודי הוא עולם של חסד, של עשיית טוב, של עזרה הדדית, של תפילות בכותל שעומד שוב שומם, של נישוק מזוזות וספרי תורה, של שמחות משפחתיות, של ארוחות חג משותפות. זה לא "מייק-אפ", זו מהות, אז למה אנחנו נדרשים לוותר עליה?

יש תחושה שאנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש רציני, ותיקון גדול צריך לקרות, וברור לי שהוא לא היה מגיע בדרך אחרת. וירוס קטן ובלתי נראה הצליח לשנות את אורח חיינו הלא נורמלי, להאט את קצב חיינו, להכניס אותנו הביתה, לשנות את הרגלי חיינו הנוצצים והפזרניים, הלעיתים לא צנועים, אבל הוא גם בודד אותנו ממי וממה שיקר ואהוב עלינו, והבדידות הזו כואבת, והמוני המתים שלא ישובו גם כשיימצא (אם יימצא) איזה חיסון פלא.

ככל שליל הסדר קרב, ככה אנחנו נדרשים יותר לשמוח, להודות על כל החסדים הגדולים והקטנים, להאמין באמת שיש מי שמנהל את העולם הזה והוא יודע מה הוא עושה, ושלמרות כל הצער והכאב אנחנו בדרך, בדרך למציאות טובה יותר, בריאה יותר, נכונה יותר.
בכל שנה אנחנו נדרשים לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. לאורך השנים הדרישה הזו נראתה לי כמו משימה מאוד קשה, הרי כל כך טוב כאן, איך נרגיש "מצרים"? יש לי תחושה שהשנה זו לא תהיה בקשה מוגזמת, האתגר השנה יהיה להרגיש "בני חורין".