לחשוב אחורה. לחשוב קדימה

אני זוכרת במלחמת המפרץ, איך ישבנו בחדר האטום כל המשפחה. לא היו מחשבים ופלאפונים. ההורים ישבו איתנו יחד ושיחקנו מלא משחקים. לא רק משחקי קופסה, כי גם אלה היו במשורה. אלא משחקי דמיון יצירתיים, כמו למשל: מישהו אומר אות והשאר צריכים לנחש איזה דבר בחדר מתחיל באות הזו.
שיחקנו במשחק הזה שעות. הוא לא נגמר. אין לי מושג מאיפה הסבלנות של ההורים שלי.
האטרקציות המלהיבות שלנו הסתכמו באיטום החלונות עם נייר דבק, בחבישת מסכות האב"כ עם ריח הפלסטיק והגומי שנתפס בשיער המקורזל שלי
וכמובן, הממ"ט של אחותי הקטנה ששיחקנו בו כמו באוהל. זהו.
והקטע הוא, שאני באמת לא זוכרת חוויה של פחד או של מצוקה, או של תסכול של ההורים מולנו. החוויה שצרובה לי בנפש היא חוויה משפחתית כיפית ומגניבה, ועד היום אני גאה בעצמי שניצחתי את כולם, כולל את ההורים שלי, במשחק האותיות הזה שלא נגמר.


והיה גם זהו זה. בעז ואני ברגע נוסטלגי השבוע, חוזרים 30 שנה אחורה


***
היום, אני מביטה על הצורה בה הילדים שלי חווים את המציאות הזו. זה עולם אחר לגמרי.
יש אינפלציה של גירויים. רק שלא ישעמם. יש ספרים ומיליון משחקי קופסה וסרטים ומשחקי-מחשב ולימודים מקוונים וציורים ויצירות ושיעורי בית ומשימות לימודיות ואתגרים מהחוגים ומפגשי-זום חברתיים וצילומי קליפים.
אפשר להיות בקשר עם חברים בלחיצת כפתור. אפשר להתעדכן מה קורה בעולם בלחיצת כפתור. אפשר להזמין הביתה אוכל בלחיצת כפתור. אפשר לקנות בגדים לחג בלחיצת כפתור. אפשר לעשות מפגש זום משפחתי רחב בלחיצת כפתור.


מלבד רביצה מולו, המסך יכול לגלות ולטפח כישורים מדהימים

ואני לא יודעת למה בדיוק. אולי בגלל זה, אולי למרות זה, עדיין יש ילדים שמרגישים שהם מִטרד להורים שלהם. שנמאס להורים שלהם מהם.
הם שומעים את ההורים שלהם אומרים: "סיוווווטטטט להיות איתם!! שיחזרו כבר למסגרות!" הם רואים את ההורים שלהם שולחים בדיחות על התאבדות אם הם יהיו איתם עוד רגע אחד נוסף.
ואני חושבת, אם נניח בעוד שלושים שנה תהיה להם מציאות כזו שתציף להם זכרונות מהבידוד של היום, איך זה ירגיש להם? מה הם יזכרו?

 

***
הלוואי שהילדים שלי יתרפקו על העבר ויזכרו אותו כמו שאני זוכרת את העבר שלי. עם אבא ואמא שמתמודדים עם קשיים, ובכל זאת לא מאשימים אותם בהכל. הלוואי שהם ידעו שלמרות שאבא ואמא חששו מהמצב המורכב והיה להם לא פשוט מבחינה נפשית וכלכלית ורפואית, עדיין החוויה שתהיה צרובה להם בנפש, תהיה חוויה משפחתית כיפית ומגניבה, שבירת שגרה משוגעת כזו, המון זמן בית, תחרויות של just dance  מפילות מצחוק, שינה בשעות שבחיים אנחנו לא מרשים וטבלת משימות עם תגמולים נאים בהחלט.
הלוואי שהם יספרו לילדים שלהם: "זה היה הפסח הראשון והיחיד שערכנו לבד, בלי אך אחד. והיה דווקא ממש כיף! ברור שהכי כיף עם סבא וסבתא וכל הדודים, אבל החוויה ההיא היתה מיוחדת. אינטימית. מגבשת".
הלוואי שכשהם יזַכרו בנו בתקופה הזו, הם יגידו מה שאני אומרת היום על ההורים שלי: "וואלה, לא ברור מאיפה הסבלנות שלהם."

 

כשמתפללים יחיד בבית עם הילדים מסביב

***

אולי באמת התפקיד שלי ושל האיש שלי כהורים, זה גם לחשוב על העתיד של הילדים שלי, לא רק על ההווה שלנו, קשה ככל שיהיה.
זה להבין את ההשלכות שיש לאמירות ולמסרים שלנו עליהם. על הנפש שלהם, על תחושת הביטחון העצמי שלהם. 
לעצור רגע, לשים על 'הולד' את "הזכות לפרוק ולבטא רגשות בכל מצב ובכל פורום", ולהסכים להביט בזכות שלהם לביטחון, לאהבה ולהגנה נפשית כמו גם פיזית.
זה חלק מהאחריות שלנו, לדאוג שהילדים שלנו יחוו אותנו כאי של שפיות, כמשענת, כעמוד תווך. לא כמשהו שמתפרק להם מול העיניים, ועוד מאשים אותם בזה.
אז נראה לי שזה מה שהכי הייתי מאחלת לנו. שהילדים שלנו יחוו את עצמם תמיד אהובים ורצויים וראויים אצלנו. גם כשקשה. גם כשמשוגע. גם כשהם איתנו כל הזמן.  גם אם נמאס מהמציאות, שהם ידעו שבחיים לא נמאס לנו מהם.