כנגד ארבעה בנים בצבא

היום הסענו את בננו הרביעי לגיוס. לא לבקו"ם בתל השומר, כמו אחיו התאום לפני כמה חודשים ושני אחיו הגדולים לפניו, נוכח ימי קורונה אלה הוא קיבל הודעה להגיע ללטרון. בסביבות שבע בבוקר הדרכים פתוחות, הדרך מתקצרת לפחות מחצי הזמן הממוצע, הנוף ירוק ומרהיב, וההרגשה מוזרה ואחרת.

עם מילות תפילת הדרך המוכרות שלבשו משמעות עמוקה מתמיד החלו דמעות ראשונות לבצבץ. ילד רביעי שמתגייס, לא התרגלת? שולח לי הגבר הצעיר מבט ללא מילים. שתוליכנו לשלום. ותדריכנו לשלום. ותחזירנו לביתנו לחיים, ולשמחה ולשלום.
ותצילנו מכף כל אויב. ואורב... ותשלח ברכה. והצלחה... חן וחסד... קול תחנונינו. כי אל שומע תפילה.



ואני מסתכלת על הדרך ומרימה את עצמי מהדמעות במאמץ גדול. מזכירה לעצמי את אחת התובנות החשובות שלמדתי מהשיעור הגדול של ימים אלה. שיעור שרק את חלקו אנחנו מתחילים להבין ולהפנים. ששום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו, וכלפי שום דבר לא נכון להתייחס כאילו הוא מגיע לנו. המציאות החדשה קוראת לנו להשיל ציפיות, ודרישות, ומוסכמות, ותביעות. ומה שנשאר זה רק להודות על כל הברכות הקטנות, הפשוטות, של היומיום. ולשמוח בהם.

כי אם לא ידענו קודם להיות מאושרים מהחופש לנסוע, ולפגוש, ולחבק, ולקנות; לא היינו מאושרים כי טרדו אותנו אלף דברים אחרים, וקוצר רוח ועבודה קשה, וכי זה היה כל כך מובן מאליו - זה אומר שהנטייה הטבעית שלנו היא לפספס בענק את כל הטוב שסביב. אז מה אני מפספסת עכשיו? אני שואלת את עצמי שוב ושוב. את האוויר הצח ויפי הפריחה, את הרכב הנוסע בשמחה, את מדפי המזון העמוסים לעייפה, את שתי רגליי המהלכות ועיניי הרואות, והרשימה יכולה למלא חמישה דפים לפחות - כל כך הרבה טוב ושפע שאנחנו לא סופרים אם אנחנו לא מתאמצים לספור כשקורונה משתוללת בחוץ והכל סגור ומסוגר והחיים התהפכו עלינו. כל זה נכון, ולכן צריך מאמץ מיוחד כדי לראות, ולספור, ולשמוח, ולהודות ולהודות ולהודות. למדני אלוקי ברך והתפלל, אני מבקשת כמו לאה גולדברג במילותיה הקסומות, על סוד עלה קמל. על נוגה פרי בשל. על החירות הזאת, לראות, לחוש. לנשום.

אנחנו לא בני חורין השנה, כתבה בפייסבוק מישהי מיישוב שכן. ורציתי לצעוק לה, אנחנו כל כך כן. נכון, יש הגבלות, אבל לא בני חורין? אנחנו עבדים של עם אחר? של מלך אחר שמשליך את תינוקינו למוות? ולא רק בגלל הילד שלי שמתגייס היום, שמצטרף לעוד שלושה אחיו שבצבא ברגעים אלה (אולי טוב שהמילואים של הבעל לשבוע זה בוטלו בגלל המצב?), שמשרתים בצבא שלנו, במדינה ריבונית משלנו. ונכון, הצבא לא משחרר אותם עכשיו, וזה לא כיף ואני מתגעגעת, ומה יהיה עם ליל הסדר?... אבל אנחנו לא עבדים, אנחנו בני חורין, האם זה מובן מאליו? האם אנחנו מתייחסים לזה כאל "זה מה שמגיע לנו"?, או שאנחנו זוכרים להודות?

לפני כשנה הגעתי לניחום אבלים אצל משפחתו של הרב משה שפירא זצ"ל בעפרה, ובנו מתניה סיפר שהוא נהג לומר, שאדם צריך לשאול את עצמו, האם משהו קורה לי, או מישהו קורא לי.

מישהו קורא לנו כאן, זה ברור לי, מישהו קורונה לנו כאן. מה הוא רוצה לומר? אני יודעת שזו שאלה קצת מסוכנת, מי אני שאתיימר להבין מה הקב"ה רוצה לומר כאן. כי הנטייה האנושית-טבעית היא שכל אחד מגייס את המציאות החדשה להוכיח את מה שטען תמיד. כך השואה למשל, הוכיחה לציונים שהציונות היתה נכונה, כי בלעדיה כולנו היינו מושמדים, אבל באורח פלא גם הוכיחה לחרדים האנטי-ציונים שגם הם צדקו לאורך כל הדרך, כי לולא חטאנו בציונות השואה לא היתה באה עלינו כעונש משמים. אז איך אקשיב נכוחה למי שקורא לי?

אני חושבת שלכן כל אחד צריך להקשיב לקריאה שמוכוונת לתיקון שלו, לעשות את חשבון הנפש של עצמו, את הלמידה כלפי עצמו, ולא כלפי אף אחד אחר. ותמיד לחשוד בעצמי, אולי אני מזייפת, אולי אני משרתת איזה אינטרס פרטי, אולי אני לא מספיק ישרה עם עצמי. ולכוון ליושר אמיתי ופנימי עוד יותר.

רגע לפני שראש הממשלה הנחית עלינו את גזירות הבידוד, בשבת פרשת כי תשא, כשעוד מותר היה להתכנס במאה אנשים – עד מוצאי שבת, זכינו לחגוג לבננו הקטן יואב בר מצווה. עוד לא חלפו מאז שבועיים והיום זה נראה לי עידן אחר ורחוק.



כל מה שהטריד אותי בבר מצוות הקודמות – שיירד גשם זלעפות, שתהיה הפסקת חשמל באולם באמצע השבת, שייגמרו הכפיות – הפך כל כך שולי וטפשי. ושוב היחסיות הזו מלמדת אותי שיעור גדול. זכינו לשמוח וליהנות משבת משמעותית וכיפית עם כל המשפחה המורחבת, אבל מאז השמחות שהיו כאן ביישוב היו מצומצמות הרבה יותר, וגם מזוקקות יותר, מדויקות יותר, אמיתיות יותר. ומה זה מלמד אותי? על הפשטות שאיבדנו. על הרכוש שצברנו. על המרוץ שלתוכו נשאבנו. על התמימות הנקייה שאיבדנו. על מה באמת חשוב ומה באמת אמור לייצר שמחה נכונה.

שיעור גדול עובר על כולנו, ואין לי ספק שכל אחד ילמד ממנו משהו אחר. ואין לדעת איך ולאן השיעור הגדול הזה יתפתח. מקווה רק שהתובנות לא יתפוגגו כל כך מהר, שנצליח לקחת אותם לתוך חיינו גם כשבע"ה תחזור השגרה במהרה, אמן כן יהי רצון.