מה עכשיו

וואווווו, איזה סופ"ש הזיה! והוא כבר נראה ממש ממש רחוק.
טוב, החיים שלי אף פעם לא היו על מי מנוחות, ההפתעות לא מפסיקות להגיע, אבל כזה עוד לא היה. וזה לא רק אצלי הפעם, זה גלובאלי ממש.

ביום ראשון שעבר הזמנתי מהסופר הזמנה רגילה כזו, עם קצת אקסטרה יין לסעודת פורים ויותר ירקות מהרגיל שיהיה מספיק לסלטים גדולים לאורחים בחג. אה, עשיתי טובה והוספתי נייר טואלט (סתם כי החבילה הנוכחית כבר בחצי) וגם שישיית מים כדי להרגיש טוב.
הקורונה היתה משהו רחוק ולא ממש משפיע על השגרה למעט ביטולים של הרצאות רבות משתתפים וירידה במכירות של הספר שלי בקניונים.


created by kjpargeter - www.freepik.com


ככל שהתקדם השבוע, האווירה נעשתה מתוחה. בתי הקפה על עמק רפאים נהיו פחות עמוסים, אנשים ישבו יותר בחוץ ופחות בפנים ומדפי הנייר טואלט בסופר השכונתי היו כמעט ריקים לחלוטין. אבל אני המשכתי בשלי, אנשים באו והלכו בשושן פורים ,והשמחה היתה רבה לקראת סופ"ש ארוך עם כל הילדים והחברים שלהם שהוזמנו לפה כבר ממש מזמן.

רק במוצ"ש, אחרי נאומו של ראש הממשלה (שלא שמעתי כי הייתי עם זוג צעיר ומקסים שהגיע לייעוץ שהצריך את תשומת ליבי המלאה לכמה שעות), ואחרי שבעלת המשפחתון אליו עידו הולך כל בוקר הודיעה שלא תפתח את השבוע, הבנתי שנפל דבר.
להיות בבית עם מתבגרים זה משהו אחד, אבל פעוט מתוק ואנרגטי בן שנה זה כבר משהו אחר. ופתאום הבנתי שיש דברים חיוניים שחסרים בבית, אבל האתר של הסופר קרס ורק באחת בלילה הצלחתי להתיישב להזמין את כל מה שצריך שיהיה פה כשהאתר מסמן לי שרק ביום חמישי בערב המשלוח יגיע.

לא הצלחתי להרדם. כלומר, הייתי גמורה מעייפות, אבל המחשבות לא הניחו לי. הרי אני עצמאית, פרנסתי אינה מובטחת, אין לי הסכמים קיבוציים, התשלומים ימשיכו לרדת על מגורים, חשמל, מים, ארנונה, מעון, מע"מ, רואה חשבון, אחסון אתר, מערכת דיוור, מערכת סליקה, מערכת חשבוניות ועוד ועוד ועוד – אבל לא תהיה הכנסה... מה עושים? וכל זה בשנה שבה ממילא עבדתי פחות כי הוצאתי ספר (וואחד פרויקט) וילדתי את עידו ועברנו דירה ועוד ועוד עניינים שלא בשגרה.

בסוף נרדמתי.
בחמש וחצי קמתי כדי להכין לחייל כריכים מושקעים לדרך – כבר אמרו להם שיש מצב טוב שהם לא חוזרים הביתה בחודש הקרוב, אז קיפלתי לו את המדים בניחוח המרכך שהוא אוהב (רק למדים אני מוסיפה מרכך לבקשתו מאז שהתגייס), וקיפלתי גם את המדים של החבר שלו שהתנדב לסגור שבת וזכינו להיות חלק מההתנדבות ולכבס גם לו את המדים. ובשקית גדולה הוא ארז לעצמו את כל הצ'ופרים הטעימים מהמגירה של המתוקים.
כמה דקות לפני שהבכור יצא, הצעיר התעורר בחיוך גדול ומתוק והיתה להם שיחת תינוקות של בוקר ועוד חיבוק אחרון לפרידה והוא יצא אל דרכו.





אחרי חצי שעה הוא מעדכן שהתחנה המרכזית מלאה רק בחיילים ושהאוטובוס מריח מחומרי ניקו ושיש תחושה אפוקליפטית באוויר. והפחד שוב מחלחל לי בין הצלעות אל הלב.

בשבע כבר יצאתי לסופר השכונתי לוודא שיהיה לנו מספיק מה לאכול עד סוף השבוע. במפתיע היה הכל. משאית של תנובה בדיוק פרקה סחורה טרייה ולמעט המסכה על פניו של הקופאי, הכל היה נינוח ואפילו השמש יצאה מבין העננים. בעשר אפילו הגיעו יקרות טריים וכמה חברים של המתבגר הצעיר בישלו שקשוקה והכינו סלט.

והבית שלנו תמיד פתוח, אז חברה קפצה לבקר ואחותי עברה עם האחיינית המתוקה והבטן ההריונית, וקישקשנו קצת במרפסת והחמציצים פתחו את עלי הכותרת שהיו סגורים בקור הלילה.



אבל אז התחיל מבול של שאלות של לקוחות, וקבוצות הפייסבוק סערו ושלושה כלי תקשורת ביקשו שאכתוב טור על "מה עושים בטירוף הזה?" – והפחד שוב זחל חזרה.

אז כרגיל ברגעים כאלה – התיישבתי מתחת לפוך והתחלתי לכתוב, כי זה תמיד משחרר.
הנה שלוש עצות זהב לתקופה הקרובה:

1. אם כואב לכם עכשיו, תחשבו כבר על המשבר הבא (כן כן הוא יגיע מתישהו) ותשקיעו בשינוי הרגלים עמוק ולא בפלסטרים, כדי לשרוד את המשבר הזה ולהגיע מוכנים למשבר הבא.

2. תהיו בשקיפות. עם עצמכם, עם בני הזוג שלכם, עם הילדים שלכם (שיודעים הכל גם בלי שתגידו), עם ההורים שלכם, עם הבנק שלכם ועם השכנים.

3. אם צריך עזרה, תרימו דגל עכשיו. אל תחכו להתמוטטות. ואם אתם בטוב, תרימו את הראש ותסתכלו מי מסביבכם זקוק לעזרה, מילה טובה, פחמימות מנחמות או סיעור מוחות.

נושמת. יודעת שיש לכל המהלך הזה חלק משמעותי בצמיחה של כולנו.
אני ממשיכה לייצר תוכן ועדכונים. אפשר לעקוב בקבוצת הפייסבוק שלי – מרתון פיננסים. בוטיק כלכלי.
וברגעים שהמחנק עולה שוב בגרון, פשוט יוצאת החוצה, מקשיבה לרגע לציוץ הציפורים וחושבת מה עוד אפשר לעשות כאן היום.