אני והכותל על מדרגות הרבנות

 

 

רחבת הכותל. קבוצת נשים, חלקן עטופות בטליתות, רחמנא לצלן, פוצחות בשירה ובריקודים אל עבר הרחבה. לעזרת הנשים כמובן. לא די שהעזו להיכנס כך אל תוך שטח הרחבה, אחת מהן גם שרה בקול רם, מה שעורר את זעמם (ואולי גם את יצרם) של הגברים בעזרה הסמוכה. סוף הסיפור ידוע לכולנו - המשטרה מגיעה לטפל בקבוצת פורעות החוק ועשר מהן נעצרות.

אני לא מכירה את קבוצת "נשות הכותל" המדוברת, והאמת, היא גם לא ממש מטרידה או מעניינת אותי. אבל הסיפור הזה תפס אותי, ולא, לא מהפן הפמיניסטי של העניין. אני מודה, אני רחוקה מלהיות לארה קרופט של שוויון מלא בין נשים לגברים (אם כי לא הייתי מתנגדת לעשות זאת בדמותה של אנג'לינה ג'ולי), וגם לי מתפלקת לא פעם האמירה חסרת הסבלנות "אישה" למראה רכב המנסה לחנות מולי או מאט את התנועה.
הסיפור הזה תפס אותי כי הוא גרם לי לחשוב על אותו הכותל. על החיבור שלנו אליו כעם ועל החיבור האישי שלי כלפיו.

אני והכותל מנהלים כבר תקופה ארוכה יחסים אמביוולנטיים. זה נכון שאני לא משהו בניהול מערכות יחסים, אבל לטעמי יש גם לכותל עצמו חלק לא מבוטל במורכבות של מערכת היחסים הזו.
אני והכותל זו לא אהבה ממבט ראשון. אף פעם לא הייתי מאלו שעומדות מול אבני הכותל, מתרפקות עליהן בערגה, לוחשות כמה מילות תפילה וחוזרות בהליכה אחורה כדי לא להפנות את גבן אל הקיר המקודש. אף פעם לא חוויתי מול הכותל חוויה רוחנית יוצאת דופן.

היחסים בינינו התפתחו עם הזמן. כנראה שהייתי צריכה להתבגר קצת כדי להסתכל לו בגובה העיניים. זה קרה בטקס הממלכתי הרשמי בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. שם למעשה נוצר הקליק הראשון בינינו. פתאום באותו ערב, בעומדי על הרחבה לבושה במדים, מוקפת במשפחות שכולות מכל קצוות האוכלוסייה הישראלית ומתבוננת על הקיר הדומם - זה פשוט קרה. הכותל קיבל משמעות לאומית עבורי, ופתאום הכל היה ברור לי. כנראה שתפאורה נכונה ופסקול מתאים תמיד עושים את העבודה.

לאחר השירות הצבאי התחלתי לעבוד כמדריכת טיולים בעיר העתיקה בירושלים. כחלק מהאתרים בהם עבדתי, החלטתי לנסות להתקבל גם להדרכה במנהרות הכותל. הופתעתי לגלות שהתקבלתי, לאור העובדה שהייתי הבחורה החילונית היחידה בכל יום המיונים.
בקורס ההכשרה שארך כשבועיים קרה המשבר הראשון שלנו כזוג - אני והכותל, שם גיליתי את חמותו.
פתאום הבנתי שזה לא רק אני והוא מול כל העולם. זה אני, הוא ורב הכותל. השילוש הקדוש.
רב הכותל, שעומד בראש הקרן למורשת הכותל המערבי, עמד מולנו ונאם בלהט: "מי שלא מרגיש שהוא פה בשליחות של ריבונו של עולם שייקח את הדברים שלו וילך הביתה, הוא הגיע למקום הלא נכון", אמר רב הכותל.
שליחות? של ריבונו של עולם? איזה עולם? איזה ריבון? לא הבנתי על מה הוא מדבר.
כאילו כדי להעמיד אותי במצב של מבוכה מוחלטת חזר הרב שוב על הדברים, והפעם בקול רם יותר.
הדבר האחרון שהרגשתי היה שאני בשליחות של ריבונו של עולם. הייתי שם מקסימום בשליחות של עצמי.
פתאום, תוך כדי השיחה, הרגשתי שלקחו ממני את הכותל. חמותו מנהלת את חייו וכך היא תנהל גם את חיינו הזוגיים.
המשבר ביני לבין הכותל העמיק עוד יותר כאשר עבדנו ונבחנו על מערכי ההדרכה שלנו באתר, שם הגבילו אותי בתכנים או אמירות שמכובד או לא מכובד לומר מול אבני הכותל. ואני חשבתי שאני והכותל מכבדים אחד את השני ומרגישים מספיק קרובים כדי לדבר על הכל.
כל זה כמובן אחרי שהולבשתי בחצאית העוברת את הברך, חולצה עם שרוולים שעוברים את המרפק, והנזם שלי שהורד - כן, הנקודה הקטנה הזאת שעל האף שלי.

לא שלא אהבנו, אני והכותל. הייתה בינינו באמת אהבה גדולה. אבל באיזשהו שלב, כשהחמות נכנסה לעניינים, הרגשתי שאני הולכת ומאבדת את עצמי בתוך הזוגיות הזו.
אז החלטתי שכדאי שניקח הפסקה. אני הפסקתי את עבודתי באתר המנהרות, והוא, אצילי כתמיד, החליט שהוא נשאר ומחכה לי.
והוא באמת חיכה. תקופה ארוכה. עד שחזרתי לביקור, כדי להציץ בו שוב. בכניסה קיבלו את פניי בחורות אדיבות שהציעו לי בגד נחמד כדי לכסות בו את עצמי. "דווקא אני מאד מרוצה מאיך שאני לבושה", ציינתי בפניהן. הרי באמת השקעתי מחשבה במה ללבוש, כמו לפני פגישה ראשונה עם האקס. זה לא עזר לצערי, והן המשיכו להציע לי ללבוש צעיפים למיניהם. "תראי, קצת חם לי. זו לא ממש העונה לצעיפים", ניסיתי שוב. אבל ללא הצלחה.
רציתי לצעוק לה: תקשיבי, אני מכירה את הכותל, והוא אוהב אותי בדיוק ככה, כמו שאני! אבל שום דבר לא עזר.
אז לילה אחד, כשהייתי בסביבה, החלטתי לקפוץ שוב. הבחורות לא היו, ושרר במקום שקט שגרם לי להרגיש כמו באותו ערב על מדים מולו. רק אני והוא מול כל העולם.

מאז יש לנו פגישות טובות יותר ופחות, ואפשר לומר שאני חיה בשלום עם היחסים המורכבים שלנו.
לפעמים אני מגיעה אל הכותל ומרגישה חיבור גדול. כאילו זה רק אני והוא על הרחבה הזאת. ולפעמים אני מרגישה כל כך לא שייכת עד שהתחושה היא כאילו הגעתי לבקר באתר דת זר כחלק מסיור תיירותי במדינה אחרת.

בואו נודה באמת, אף פעם לא באמת שחררנו את הכותל. הוא כבוש היום יותר מאי פעם.
ההליכה אל הכותל הפכה מסועפת, מלאת צעיפים ומחיצות ההולכות וגבהות עם השנים; אנשים לא באמת יכולים להתחבר לכותל בדרכם, והוא הולך ומאבד את הסמליות הלאומית שבו.
וככל שהסממנים הדתיים גוברים על הסממנים הלאומיים - אנו מאבדים את הכותל. כולנו.
אז אני והכותל ברבנות כבר תקופה ארוכה, לא בתהליך גירושין חלילה, אלא עם תיק פתוח לשלום בית. אני רק מקווה שבסופו של יום מיעוט של אנשים עם לב של אבן לא יגברו על אותם אבנים עם לב אדם.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם