"היינו כחולמים"

אתמול בצהריים פנה אלי חבר, כתב בערוץ 13, ואמר כי "הערב ישודר הנאום של הנשיא טראמפ, בו הוא יפרסם את מתווה תכנית המאה, וחשוב לנו מאוד לשדר בלייב את התגובות שלכם, המתיישבים, שכן מדובר על העתיד שלכם". כיוון שישי הוא חבר, וכיוון שחלק מהתפקיד שלי בעבודה הוא לקחת חלק בדברור תקשורתי של תושבי בנימין ובדרך כלל לעשות את השידוכים האלה בין תושבים לכלי תקשורת זרה, נעניתי לאתגר והתחלתי להרים טלפונים. כפי שציפיתי לא מצאתי אף אחד שיסכים לבקשה שלי. ניסיתי להסביר לישי שזו שעה גרועה, שאף אחד לא הולך לשבת מול הטלוויזיה כי כולנו עסוקים בלקלח ילדים ולהשכיבם לישון, שכולנו עסוקים בלחיות את החיים ואף אחד לא הולך להתכנס ולצפות במיוחד בהכרזה על תכנית מדינית, כשמן הסתם גם ככה בסוף לא יקרה כלום, שאף אחד לא מרגיש בנוח לדבר על תכנית פוליטית בשידור חי שמי יודע בדיוק מה יוחלט בה.

וככה מצאתי את עצמי, כרגיל, מגייסת את סלון ביתי, בעלי והילדים, ועוד שלושה שכנים צדיקים שהסכימו להגיע. בדיעבד, אני כל כך שמחה שבזכותם ישבתי מול המסך וראיתי את הנאום במלואו, זה היה בוודאות אחד הנאומים המרגשים שצפיתי בהם בחיים שלי. הלסת שלי פשוט נשמטה שוב ושוב מההצהרות ששחרר נשיא ארצות הברית. הצהרות נחרצות על הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל ושטחי המולדת של העם היהודי, הלגיטימציה לריבונות ביישובים ישראלים. לנו זה תמיד נראה מובן מאליו פה ביישובים, אבל זה לא המצב בעולם. ומיד אחר כך היה מדהים לשמוע את ראש הממשלה מדבר על החיבור העמוק שלנו לדרך ההר, למערת המכפלה בחברון, לשילה עיר המשכן. ארץ התנ"ך. ולשמוע את הנשיא טראמפ קורא לבני כל הדתות לבוא ולבקר במקומות הקדושים, ושהמקומות האלה הלא צריכים להיות מקומות של סכסוך אלא מקומות של שלום! לא ייאמן, My job here is done!

פוסט היינו כחולמים

כבר כמה שנים שאני מארחת בבנימין מגוון של משלחות, בעיקר מארצות הברית ואירופה, ותמיד מדהים אותי הנתק בין התודעה הבינלאומית לבין ההווייה שלנו בפועל בהתיישבות. מבחינתנו אנחנו חיים בישראל. אמנם עוברים מחסום, אמנם נאלצים לעבוד תחת מנגנוני מינהל אזרחי, אמנם חיים בצל מתיחות בטחונית שלפעמים עולה על גדותיה ולפעמים שקטה, אבל חיים בישראל. היישובים הישראליים בבנימין, בקעת הירדן, יהודה והשומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ככה אנחנו מצהירים. ובסיורים אני תמיד מנסה לשקף את מרקם החיים הסמי-נורמלי שלנו. מנגד, רבים מהמבקרים שלנו, בין אם הם עיתונאים, פוליטיקאים, נבחרי ציבור, סמכויות דתיות בכירות או משלחות סטודנטים ועוד ועוד, חיים תחת אשליית "הכיבוש הישראלי" ואי חוקיות ההתנחלויות. הם פוגשים בכירים של הרשות ברמאללה ואז באים ל"ביקור קצר בהתנחלות" כדי לשמוע קולות מהשטח. מדברים על עתיד העם הפלסטיני ברוואבי - עיר פלסטינית מודרנית בבנייה, ואז באים לנוה צוף ומדברים על גושי ההתנחלויות ועל פינוי מתנחלים ומה המשמעויות. רבים מהם מבקרים ביישובים שחיים בהם מאות תושבים, הורים וילדים, ובלי למצמץ מדברים על פינוי אנשים מהבית. "מחירים כואבים" הם קוראים לזה.

מפגש גיאופוליטי

זכינו בבני ברית מדהימים ואוהבי ישראל, מזכיר המדינה פומפאו, השגריר פרידמן וכנראה עוד הרבה אנשים שאת שמותיהם אינני יודעת, שעבדו קשה כדי להביא אותנו לנקודה היסטורית. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה להם על כל פועלם למען העם היהודי.

"מה כל כך חשוב בהצהרה אתמול?", שאלו אותי חברות, וזו התשובה. זכינו בהכרה אמריקאית בשייכות שלנו לאדמה שעליה אנחנו חיים. בהיותנו חלק משרשרת דורות ארוכה שחזרה להתיישב בלב הארץ. זכינו שהם שמים בראש השיח את הצורך והזכות שלנו בריבונות ישראלית על היישובים הישראליים. לא סיפוח, החלת ריבונות. ההבדל בין השניים הוא תהומי.

מוקדם מדי להתייחס לכל חלקי התוכנית. אשמח מאוד לשוחח עם מי שישב וקרא את כל 181 העמודים שלה. אבל הגיע הזמן שגם הפלסטינים יבינו שלהיות סרבני שלום ומטפחי הסתה ואלימות לא ישתלם להם ויש לזה מחיר כבד. אנחנו יושבים פה בלב הארץ לצידם ורוצים לחיות בשלום. אם הם ייקחו אחריות על הגורמים המסיתים, יתפרקו מנשקם ויתחילו להוביל באמת שיח, ויותר חשוב, התנהגות של דרכי שלום, הם יוכלו להוציא את עצמם ממעגל העוני והאלימות כפי שאמר טראמפ, ולנצל הזדמנות לעשות משהו טוב באמת בשביל האנשים שלהם. מדינה או שלטון אוטונומי – בשביל זה יש משא ומתן, ובעיני כרגע ההגדרה הפוליטית עוד תזכה לדיונים רבים לפני ביצוע בפועל.

אבל אנחנו צריכים להסתכל קדימה ולהצמיח את האיזור הזה. ריבונות משמעותה לקיחת אחריות. על התשתיות, על אזורי תעשייה משגשגים, פתרון בעיות של זיהום סביבה ומקורות מים, בנייה של מקומות תיירות ומסחר. תושבי המרחב, ישראלים וערבים כאחד, עשויים רק להרוויח מזה.