על בחירות ובחירות

ביום שאחרי סגירת הרשימות (פעם נוספת), כאשר טרוניות וביקורות מושמעות (פעם נוספת) בכל אחד מאלף צדדיה של המפה הפוליטית בישראל, חשוב לי לומר דבר מה. עבדתי במערכת הפוליטית לא מעט. ראיתי איך דברים מתנהלים מקרוב, הבנתי במה אנשים נמדדים (רמז: אם פוליטיקאי בוחר להקיף את עצמו באנשים יהירים ובלתי נסבלים, החיוך שלו במסדרון לא עושה לי את זה), ואיך אנשים גדולים באמת שמאמינים במעשים גדולים באמת, יכולים לקדם אג'נדה גם מעל מחלוקות פנימיות וקטנות. 

יש קצוות במערכת הפוליטית בישראל. כל חוקר מתחיל במדעי המדינה יוכל לומר את זה. אבל בכנסת עסוקים, או אמורים להיות עסוקים, רוב הזמן, בענייני רוחב שנוגעים ויכולים אפילו להיות מוסכמים על רוב המפלגות. 



15 שנה כמעט אחורה, יצאתי יום אחד מגוש קטיף כדי להצטרף לחופש משפחתי בצפון ולהתחדש קצת בכוחות. בעודי עם זוג הכפכפים היחיד שירד איתי לגוש, תיק גדול על הגב שסרט כתום קשור בו ומחשבות שמופנות אך ורק למה היה ומה יהיה עם הגוש, ניגש אליי בחור בגילי בתחנת הרכבת בתל אביב וביקש ממני לתרום לעמותה שהוא פעיל בה. אני זוכרת את הלהט שהיה לו בעיניים שפתאום נראה לי כמראה לזה שלי, ולמרות שהוא דיבר בסינית מבחינתי (פחות הכרתי אז ענייניים סביבתיים), הסתכלתי עליו ואמרתי לו בבקשה תמשיך עם מה שאתה עושה. אני לא תורמת לך כרגע כי כל הכספים שלי והמשאבים שלי מופנים דרומה, אבל זה חשוב שכל אחד מאיתנו ימשיך במה שהוא מאמין בו ואולי שנינו נצליח במה שאנחנו מאמינים. (ספויילר: אני לא הצלחתי. לא יודעת מה איתו). 

אז אני היום פחות נאיבית ויותר בוגרת, ואפילו מבינה בעצמי כמה חשוב לדבר על איכות הסביבה. אבל אני עדיין חושבת שיש מקום למאבקים רבים ולרעיונות רבים, והפסילה שלהם או הקיטלוג של רובם כ'ימני' או 'שמאלני' הוא בעכרנו כחברה. 
אחד מהדברים שכאבו לי ביותר לפני אותן 15 שנה וכואבים לי עד היום, זה מספר האנשים שהתגייסו לתת בית וחום לבעלי החיים שננטשו בגוש קטיף מול מספר האנשים שעניין אותם מה קורה עם בני האדם שיצאו משם. ולא, הפיתרון שהממשלה נתנה הוא לא מענה. כי חום אנושי זה דבר שאף ממשלה (בטח לא אחת שזרקה אותך עכשיו מהבית) יכולה לתת. בכל המקומות בהם הסתובבתי, בכל בתי המלון של המגורשים, בכל כינוסי החירום של מי שזה עתה הורד מהאוטובוס, לא ראיתי אדם אחד שלא נראה כמוני או כמו אלה שזה עתה חרב עליהם עולמם. האם לעזור לאנשים שאיבדו עכשיו את ביתם זוהי סוגייה פוליטית?
או דוגמה אחרת: בעבר כתבתי באחד העיתונים כתבה על תופעת הזנות ועל שיקום נשים מזנות. התגובות שהגיעו לאותו עיתון כללו בין השאר את האמירה – מה זה קשור אלינו? למה לכתוב על כאלה דברים בעיתון 'דתי'. האם סוגיית הנשים בזנות היא סוגיה שמאלנית? ימנית? דתית? חילונית? האם שיקום של נשים בזנות יכול לבוא בחשבון רק אם אינך שמרני? אינך ימני? 
או סוגיית שפכי הביוב של הערבים בשטחי יהודה ושומרון, או סוגיית שוד העתיקות באותם אזורים – מדוע לא מדובר בסוגיות רוחב שחשובות לכל אדם במדינה, שמאלני כימני, מתנחל כבת ימי? 

לכן, אני לא מזדעקת על שינויים פוליטיים מינוריים כאלה ואחרים. לא רק כי כולנו צריכים לקום למחרת בבוקר ולהמשיך לחיות ביחד, אלא כי כולנו היינו צריכים להתעורר כבר אתמול ולהפסיק להתחבא מאחורי עמדות או מפלגות, להתחיל לחשוב לבד ולא לתת לפוליטיקאים לחשוב עבורנו מהי העמדה שלנו בעניין זה או אחר. 

מותר להיות ימנים ובעד הסביבה, מותר להיות שמאלנים ובעד זכויות נשים מאחורי הקו הירוק. מותר להיות יהודים שאכפת להם מה עובר הציבור הערבי במדינת ישראל ומותר להיות ערבים שנלחמים בזיהום סביבת המחייה של כולנו. 

תכל'ס – אלה הבחירות האמיתיות שלנו במדינת ישראל.