בין קודש לחול

רעננה של ימי ילדותי הייתה עיר מנומנמת. בימי שישי בערב היינו יוצאים לבלות בבית הנוער, אברי גלעד וארז טל, אז משוחררים צעירים מהצבא, היו מארגנים לנו מסיבות דיסקו חביבות עם מיטב השירים של שנות התשעים. מהר מאוד הבנו שהבילויים האמתיים נמצאים בתל אביב ומרגע שהוצאנו רישיון צללנו לחיי הלילה של העיר. מאז עברו הרבה מאוד שנים וגם אני עברתי אי אילו שינויים. מפה לשם בחישוב מהיר לא הייתי בתל אביב בשבת כבר כמעט 30 שנה, עד לשבת שעברה.
 

יום שישי בשוק הכרמל

הוזמנו להשתתף בשבת מפנקת ומגבשת מבית היוצר של צה"ל, פעם בתקופה משקיעים במשפחות של אנשי הקבע והשבת נקבעה בתל אביב. שבת בעיר שלא עוצרת לרגע היה נשמע לי כמו משהו קשה עד בלתי אפשרי. אבל כשהגיע זמן כניסת שבת, הרגע הזה שבין השמשות הרגשתי שגם בתל אביב יש פתאום האטה קסומה כזו והאור המיוחד שמאפיין את הרגע הזה בו השמש שוקעת ונכנסת שבת מתגלה לו אט אט מבין הבתים והרחובות. צעדנו לבית כנסת קרוב ושום דבר לא הכין אותי לחוויה המופלאה שחוויתי. בית כנסת ענק, כזה שנבנה לפני עשרות שנים עם תקרה גבוהה שיוצרת אקוסטיקה נהדרת. בית כנסת כבר מלא וזרם המתפללים לא מפסיק  גם במהלך התפילה. בכניסה בחור מסביר פנים שמחלק סידורים ועל הבמה רב צעיר ואנרגטי, עולה מארה"ב שמסביר למתפללים באיזה עמוד בסידור אנחנו נמצאים. קהל המתפללים מגוון, הוא מכיל יאפים תל אביבים, עולים מארה"ב, מבקרים כמונו ועוד רבים. הרב הצעיר מתפלל בעוצמות אדירות וסוחף איתו את הציבור. לא יודעת למה אבל מרגע שמתחילה קבלת שבת אני מתחילה לבכות, זו עוצמה של תפילה שאני מכירה מימים נוראים, כזו שבוקעת מהלב ומרעידה עולמות. התפילה מסתיימת בקידוש בגינת בית הכנסת, המוני אנשים וילדים מקדשים יחד את היום. רגע אחרי אנחנו יוצאים לרחוב, בתי הקפה נפתחו המוזיקה רועשת והם הומים. על המדרכות שולחנות קטנים והיושבים עליהם צופים בנו "עופות מוזרים" שחולפים על פניהם בחולצות לבנות. "בין קודש לחול" ה"בין" הזה הוא מטלטל, איך הם דרים שם יחד עוצמת הקדושה לצד עוצמת החול? איך חיים עם זה?


חנוכה בת"א 2012. צילום: Oren Rozen, wikimedia

למחרת יצאנו לסיור – את החנויות ובתי המלון בעיר מקשטים עצי אשוח, החופים מלאים במתרחצים, מסיבות רחוב סוערות, קורקינטים חשמליים, רוכבי אופניים, רצים, מסעדות ובתי קפה. העיר העברית הראשונה נראית ללא ספק כמו כל עיר גדולה ומרכזית אחרת בעולם. תוך כדי הסיור תהיתי מה יקרה אם כל אלו ששמות הרחובות קרויים על שמם יקומו פתאום לתחיה, האם הם ירוו נחת ממה שקרה לה? ממה שקורה לה?


צילום: By Chenspec - Own work, wikimedia

השבת שהשתתפנו בה אורגנה על ידי מכון בינ"ה. גוף ששם לעצמו למטרה לעצב את הזהות הישראלית או כפי שהם מגדירים את עצמם "בית יוצר נשמת האומה". בינ"ה עוסקים ביהדות מתחדשת ולכן לקבלת שבת הם הזמינו את יהלי סובול שינגן לנו משירי מוניקה סקס. הניסיון להמציא קבלת שבת מתחדשת הוא כל כך דל אל מול אותה קבלת שבת עוצמתית שמלווה אותנו מדורי דורות, היא נהדרת, למה צריך להמציא בכח אחת חדשה ועוד להתעקש לקרוא לה יהודית? האם שירי מוניקה סקס, טובים ככל שיהיו, זו קבלת השבת שלנו?

לאחר ארוחת ערב הגיעה מרצה מומחית לשיר השירים. מודה שעזבתי אחרי חמש דקות, היה לי קשה, אבל מאלו שכן נשארו הבנתי שהיה זה שילוב של גסות ורדידות. למחרת יצאנו לסיור בעיר, המדריך של בינה הקריא לנו קטעים מתוך הפלאפון, כי העובדה שישנם בקבוצה שומרי שבת לא ממש רלוונטית כשאתה עוסק ביהדות מתחדשת. ראש המכון גם טרח לצלם אותנו תוך כדי. וככה בין עוצמת התפילה של ערב שבת לעוצמת האין שבת של כל שאר היום נכנסתי לחנוכה, תוהה על האור המיוחד שלנו כעם יהודי במדינתו. בין עצי האשוח לאווירת חו"ל מה יש לנו כיהודים להגיד לעולם? האם זה השילוב של חנוכריסמס שחוגגים באוניברסיטה בהר הצופים או במתחם התחנה בירושלים? האם זה בתי הקפה שסגורים ביום ראשון ובשאר השבוע מוכרים בהם סנדוויצ'ים עסיסיים של חזיר עם גבינה? האם בתי הכנסת שמנקדים את רחבי העיר, נקודות קטנות של קודש בתוך ים וחול זה מספיק? מה מסמלת המנורה שלנו זו שנבחרה כסמל המדינה ולזכרה אנחנו מדליקים חנוכיות?

בינ"ה ושכמותם מנסים לעצב יהדות חדשה, ליצור איזה תמהיל משלל האורות האוניברסליים שסובבים אותנו, ואיתו להדליק את נרות חנוכה. החנוכייה שלהם יכולה בהחלט להאיר, השאלה את מה? האם היהדות המתחדשת שהם מנסים לעצב לצד נשמת האומה שהם מנסים ליצור יכולה להיות נשמת האומה של העם היהודי? נראה לי שבדיוק על זה יצאו המכבים להילחם. מלחמתם הייתה מלחמה על הזהות, על התרבות, על כך שנשמת האומה לא ניתנת לעיצוב בידי מכון כזה או אחר, היא ניתנה לנו לפני שנים בהר סיני ומאז היא מלווה אותנו לאורך כל הדורות, צריך רק לא להפריע לה להתגלות ובוודאי שלא לנסות ליצור לה תחליף.

בסופו של דבר יצאתי מהשבת הזו מעודדת, שום מרצה של מכון בינ"ה לא באמת מסוגלים ליצור את העוצמות של מה שיודע אותו רב צעיר בבית כנסת, וזה לא בגלל הכישורים של אף אחד מהם באופן אישי, זה בגלל שחנוכה כמו בית הכנסת וקבלת השבת שבו מחוברים לנו עמוק לנשמה – נשמת האומה.