אישה של אמת

אני באוטובוס ירוק. גדוש. גדוש בחלומות שהתנפצו, בתקוות שכזבו, בכאב לב בלתי נסבל. כאב פיזי ממש, מפלח, בוער, שורף.

אני באוטובוס ירוק עם תינוקת בת חצי שנה מונחת על חזי ואחותה בת השנתיים ישובה על אביה. משפחה צעירה. שני מבוגרים אומללים ושתי בנות קטנות. כל-כך קטנות וכבר מגורשות.

האוטובוס הירוק חולף לו בשער היישוב, שעוד מעט ייהפך להריסות. הוא ממשיך ונוסע, והים והחולות לשמאלו. הוא מצטרף לשיירה ארוכה של אוטובוסים ירוקים, מוזרים ועצובים שעומדים לצאת את פיסת האדמה הזו בפעם האחרונה. כל הנטיעות שניטעו כאן - ייעקרו. כל הבתים שנבנו כאן - ייהרסו. כל הקבורים בחולות - יוצאו וייקברו מחדש.

על גדרות הקיבוצים כרזות תלויות - "שובו הביתה", כאילו עד עכשיו היינו באיזה נופש בחו"ל.

בצמתים אנשים עם כרזות אחרות "אוהבים אתכם - אחים".

אין לי מושג איפה יזרקו אותנו. השחורים לא אמרו. שמועות חוצות את האוטובוס הירוק - אולי באיזה בית כלא, אולי בבית מעצר או שסתם יורידו איפשהו. אי אפשר לדעת.

אני עוצמת לרגע את עיניי האדומות, המוצפות, השורפות ופוקחת אותן בכניסה לאשקלון. עולם אחר. עולם מקביל מתקיים לצד עולמי. אנשים בבגדי ספורט עושים ג'וגינג, ילדים משחקים במגרש, נשים מטיילות עם תינוקות בעגלות. עולם כמנהגו נוהג. כאילו שום דבר מיוחד לא מתרחש. כאילו המדשאות באשקלון אדישות לאחיותיהן הנרמסות על ידי המון חיילים שחורים. ממש לא רחוק מכאן. במרחק קילומטרים ספורים.  

ואני נזכרת בספר שקראתי כשהייתי נערה. ובספר גיבורה, לוחמת, לביאה - מובלת בזינזאנה של הבריטים למעצר. והיא מסתכלת מבעד לחרכי הזינזאנה ורואה עולם אחר. עולם מקביל המתקיים לצד עולמה שלה. עולם בו עלמות חן יהודיות מסתובבות שלובות זרוע עם "הכלניות". עולם בו בתי הקפה הומים וקולות הצחוק רמים. והיא מובלת כמו חיה לבית כלאה ואין איש שישמע את פליאתה.


צילום:  ויקיפדיה

ואני רוצה לזעוק עכשיו את זעקתה של הגיבורה מהעבר וגם את זעקתי שלי – "תתעוררו יהודים, משהו גדול ונורא מתחולל כאן, והוא מתחולל עכשיו. עד מתי תהיו אדישים???". אבל האנשים רצים, והילדים משחקים והעגלות מתגלגלות ואיש אינו מקשיב.

האוטובוס הירוק נעצר. פרק בהיסטוריה של עם ישראל נגמר.

היום, נסתלקה לה לעולם האמת הגיבורה, הלוחמת, הלביאה - עליה קראתי בנערותי – גאולה כהן.
האישה שהשמיעה זעקה וניסתה לעורר את העם לארץ ישראל.
היום נסתלקה גאולה לעולם האמת, על אף שגם בעולם הזה היא חייתה באמת. ללא מורא. ללא משוא פנים. גם כשביקש ראש הממשלה מנחם בגין (לוחם מחתרת בעצמו) מיו"ר הכנסת "הגן עליי מפני גאולה", היא עמדה מולו וענתה כי היא "מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה". והאמת שלה לא ניגפה בפני מי ששינו את עורם, והחליפו את צבעם, ונטשו את מורשתם. היא נותרה באמת שלה. ולכן אני בטוחה, שהמעבר של גאולה לעולם האמת יהיה קל, כי היא מורגלת בה.


צילום: SAAR YAACOV, ויקיפדיה

אני אישית חייבת לגאולה את היותי כאן, בארץ ישראל. גאולה הייתה שותפה פעילה למאבק לשחרור יהודי רוסיה מבעד למסך הברזל. גם מהשלטון הסובייטי היא לא פחדה. היא הרעישה עולמות גם כשזה לא היה "תזמון נכון" או "פוליטיקלי קורקט". היא תמיד אמרה אמת. אני שנולדתי שם וזכיתי לחיות כאן - חייבת לה במידה רבה את היותי.

ברגעים אלה ממש, בעוד גאולה מובאת למנוחת עולם, הלב שלי נאנח. ועולמי שלי, עולם שנברא בין השמשות - נותר מיותם.