חורף ירושלמי

והגשם הזה לא מפסיק. ואני אוהבת את המעונן והאפור והקר. וסוף סוף חורף כמו שרציתי. וטוב לי להיות ספונה מאחורי שולחן העבודה, עם אור קטן ולהביט בחלון ממול אל הרחוב הירושלמי המטפטף.
ההסקה לא עובדת בבוקר. רק בערב. אבל המזגן מפיג את הצינה והסוודר הגדול מכסה ועוטף.
וכבר הרבה זמן אני לא מצליחה לכתוב את אשר על ליבי והנה היום הכתיבה נובעת כמעיין.

צילום: רחלי סגל

עברו ארבעה חודשים מאז שעברנו לעיר הקודש. חלום של כל החיים בוצע בחופזה וכמעט בלי הכנה פיזית. אבל הנפש השתוקקה והיקום הסתנכרן, ומהרגע שהפועלים פרקו את הציוד מהמשאית הגדולה אל תוך הדירה השכורה הקטנה – זה מרגיש הכי בבית בעולם.
והאתגרים מאתגרים. ויש כל כך הרבה חושך מסביב לאור.
אבל בירושלים – הייאוש נעשה יותר נוח.

והחיים שלי מתחלקים לשניים באופן לא סימטרי. מצד אחד אני בעשייה נמרצת ויוצרת, ומצד שני, נו מצד שני... הנשמה שלי קרועה בין שמיים וארץ. אני קמה בבוקר עם פער והולכת לישון עם פער יותר גדול. והניסיונות לא נגמרים. נדמה כאילו שלאף אחד מסביבי אין באמת שגרה וכולם מתמודדים מבפנים ומבחוץ. והמדינה לא מאוזנת והאסונות ממשיכים להגיע ואני שוקעת לרגע, וברגע הבא אוזרת כוח וחותרת חזק אל פני המים כדי לנשום ולראות שהשמש עדיין כאן, מפציעה מבין העננים. ואני מחפשת את השמחות, את החיוכים, את החיבוקים, את ההצלחות. אוספת אותם בפינצטה. מתכנסת לתוך הקונכיה ואז פורצת שוב ושוב מעל פני המים...

ואם פעם, כל פעם שהגיע אתגר רציתי פשוט לעצור הכל, לרדת מהגלגל הענק המשוגע הזה, לעלות על מטוס ולנסוע לארץ טרופית רחוקה או לטפס על איזה הר מושלג ולהיעלם בתוך הלבן והקר... עכשיו, הכי טוב לי בבית. אני מפוקחת יותר ומבינה שמערכת האיזונים הלא מובנת הזו עובדת. ושכדאי להמשיך לנוע. שדברים טובים קורים מתוך העשייה. ושאף פעם לא נבין את החשבונות של הקב"ה ושאין באמת נוסחה לחישוב קל.

הרחוב הירושלמי הוא החסד שלי. המגוון, הצבעים, הריחות, האנשים. התנועה המתמדת מחוץ לחלון שמנתקת את המחשבות ומניעה לתנועה פנימית. האורחים הרבים שנכנסים אלינו (כי אנחנו גרים במרכז העולם) מביאים איתם משבי רוח רעננים ומעניינים. בתי הכנסיות השונים וקולות התפילה שנשפכים וגולשים אל הרחובות בשבת מביאים בכנפיהם שיר חדש והתרוננות הלב. ושיא השיאים בחוויות החדשות, בכל ערב מחדש, ולמשך שעות ארוכות, זורמת מוסיקה משובחת מהחזרות בקונסרבטוריון שצמוד לחלון המקלחת... וכשפותחים את דלת המקלחת למסדרון, אפשר לשמוע את המוסיקה מכל החדרים, של הבית ושל הלב.

כבר שתלנו פרחים באדניות גדולות על המרפסת. והכרובית מלבלבת והפרחים משמחים בצבעים עליזים. ואפילו יש לימונית קטנה ולואיזה צעירה שנקטפות במשורה לתה קליל של ערב.

צילום: רחלי סגל

ואני נאחזת בשמחות האלה, הקטנות, ולוקחת לי רגעים של בית ופשטות וחביתה וסלט... וטיול על המסילה לכל האורך בשעת בין ערביים, כולל עצירה בהצטלבות עם רחוב מסריק מול הספרייה החברתית שבה נאספים ספרים שמיותרים למישהו ונאספים על ידי מישהו אחר ששמח בהם. נושמת פתאום. מרימה את הראש בדרך למכולת לראות ארכיטקטורה מדהימה ויצירות אומנות ממש כאן במסלולי היומיום. בלי פקקים (כמעט), בלי לחץ בבוקר, בלי הסברים.
 

ומתוך הבועה הירושלמית הזו, אני מתפללת שמשהו יקרה כבר. איזה פיצוץ קוסמי שיחזיר את החיים של כולנו למסלולם. שהטילים בדרום יהיו זיכרון רחוק וקלוש, שכל החיילים ישובו כבר הביתה (גם זה הפרטי שלי), שהכלכלה תהיה פשוטה יותר ונקייה יותר, שיהיה שוויון חברתי אמיתי ולא כזה שמתודלק בשנאת האחר, שמערכת החינוך תיפתח עידן חדש שמותאם לעולם המשתנה והמשוגע, שדובוני אכפת לי יהיו באמת...