שיכורה ולא מיין

 

 

פורים שנת תשנ"ה. אני כבר כמה חודשים לומדת במדרשת הרובע, ומתחילה להבין שמה שאני לומדת מוצא חן בעיניי.

הכל עדיין מאוד חדש לי, שום דבר כמעט לא מוכר.

ראש חודש אדר, מרבים בשמחה, הרקדה של בנות המדרשה במקום בילוי בדיסקוטק או בפאב מקומי, משלוחי מנות. מאז כיתה ה' לא הכנתי. ואיפה נהיה בסעודת פורים, מה זה סעודת פורים? שלא לדבר על תענית אסתר.

הצום יוצא, אני חצי מעולפת, אין לי ניסיון רב בצומות. חברותיי החדשות ללימודים מורגלות בצומות ולא נראה שהוא בכלל השפיע עליהן, הן כבר בהכנות לקראת הערב.

בתוכנית - קריאת מגילה. אני מתרגשת, בשבילי זו הפעם הראשונה. באמת כשאומרים המן כולם עושים רעש, תמיד חשבתי שזו אגדה. אני מנסה להקשיב לכל מילה, כמו שלמדתי בשיעור שעסק בהלכות שמיעת מגילה. קשה לי, המחשבות שלי נודדות הרחק מישיבת מרכז הרב שם אנחנו יושבות מנודות בעזרת הנשים.

לא קל לי הריחוק הזה מאחורי המחיצה. מטבעי אני ממש פמיניסטית, אבל הערב המחיצה מעניקה לי שקט והזדמנות להיזכר בפורים של שנה שעברה.

נסענו כמה חבר'ה למסיבת פורים, מקיימים את מצוות היום - תחפושות והרבה אלכוהול. החבר'ה שותים ומשנכנס יין יוצא כל הג'יפה. אני חושבת על התהליך הארוך שעברתי, למרות שחלפו רק כמה חודשים. אני כבר לא שם. אפילו לא מתגעגעת.

אחרי קריאת המגילה כולן הולכות לצפות בבחורי מרכז הרב רוקדים ושותים. אני לא רוצה להצטרף. שונאת שיכורים ושונאת מחיצות.

הן מצליחות לשכנע, ובחוסר רצון ועם המון חששות אני מצטרפת. התאהבתי בעולם הזה, ואני לא רוצה לראות שגם תלמידי הרב קוק הופכים לשיכורים.

אנחנו נכנסות לישיבת מרכז הרב, באוויר ריח חמוץ של זיעה ואלכוהול, מאחורי המחיצה המון נשים מצטופפות, בא לי להקיא.

אני מוצאת לי פינה ומשקיפה לעבר מעגל הרוקדים, חלקם אוחזים בקבוק יין, הם שותים, מתחבקים, רוקדים, בוכים ומדברים. הם לא מפסיקים לבכות ולדבר.

אני מנסה להקשיב להם, ולאט לאט אני מבינה שהם אומרים דברי תורה, מתפלפלים, מבררים מסבירים. דברים עמוקים פנימיים. הדמעות מתחילות לזלוג ואני לא מצליחה לעצור אותן.

הדמעות האלו תמיד מופיעות אצלי כשאני נפגשת עם משהו אמיתי. ואני יודעת שהיין הזה מוציא מהבחורים האלו משהו אחר לגמרי, ואני מבינה שמה שיוצר את ההבדל זו התורה שממלאת אותם.

כשנכנס יין יוצא סוד. הסוד הזה הוא מה שיש לך בפנים. הבחורים האלו עם הזקנים הכיפות והפאות שנראים כל כך שונים מהחברים האהובים שלי, שהשארתי מאחור, חשפו בפניי את הסוד הזה. אני בוכה ומתרגשת, מרגישה שיכורה ולא מיין.

בשבילי פורים זה הרגע הזה, הפנימי, שמברר את כל המהלך שעשיתי, ומזכיר לי שאני בדרך הנכונה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם