שיר מלחמה

"אני מאוד מקווה שבעלך נותן עכשיו עבודה. שלא יחזור עד שהם מסיימים את העבודה!", אמר לי האיש שמעולם לא שוחח איתי קודם ורק במקרה הבן שלו במעון של הבת שלי. הוא לא הציע עזרה עם ארוחת ערב ולא טרח לשאול אם יש לי פתרון לבייביסיטר לפגישה שיש לי באותו הערב. הוא המשיך הלאה בשלו. אני נותרתי בשלי.
הוא לא שאל איך הילדים הגיבו כשהטלפון צלצל באמצע שבת, אם הם התבאסו כשהלך. והוא לא שאל לשלומי ולא חשב לרגע מה תקופה כזאת של מיני לחימה עושה לי ולמשפחה שלי.


צילום: נחמיה גרשוני-איילהו

זה נכון, אני רגילה שהוא לא נמצא, וביום יום לא בונה על הנוכחות שלו. בין אסיפות הורים לפגישות עבודה מאוחרות אני מתמרנת את כל המשימות ומתמודדת עם הלבד כמציאות נתונה. אבל הידיעה שעכשיו זה על אמת – לא אימונים, לא תרגיל, מערערת אותי מהיסוד ושמה על השולחן בסלון את כל הדאגות והחרדות שביום יום אני מניחה בצד ומתעלמת. הידיעה הזו מערערת את היציבות העדינה שעליה משפחת קבע בונה את עצמה. כי כשהוא לא נמצא בגלל אירוע לא שגרתי, כשזה לא האימונים הרגילים והמוכרים, אז הלב המחושל שלי דופק קצת יותר מהר. החושים שלי נהיים קצת יותר מחודדים. הכביסה כבדה יותר. ארוחת הערב מורכבת יותר. וכשאחד הילדים בוכה משטות אז הדמעות מעקצצות גם לי בקצה העין כי הכל כבד יותר. הכל עמוס יותר. השקט בלילה רועש יותר ודוקר את הלב. טיק טק. עם השעון בסלון.

צילום: נחמיה גרשוני-איילהו

כשמישהי שולחת בוואטסאפ היישובי קריאה דחופה לומר תהילים להגנה על החיילים כי הם כבר בעומק השטח, אני בודקת מתי הוא נראה לאחרונה, ושולחת לו שוב "רק תשמור על עצמך. אוהבת". ומסדרת את הבית לפני שהולכת לישון למקרה שהלילה לא ייגמר בבוקר רגוע. ואז כשמתחילים דיונים על מה קורה שם, ותמיד יש אחת שיודעת יותר מכולם, אפילו יותר מהרמטכ"ל, אז אני סוגרת את הטלפון ומקווה שהוא לא מחפש אותי.

אני הולכת לישון ופונה ישירות לאבינו שבשמים ומבקשת - לא עכשיו. תן לנו להיות משפחה אנונימית לעוד קצת. תן לכל המשפחות להיות אנונימיות. תן לכל האימהות, לכל האבות, לישון הלילה. לכל הנשים להתכרבל לצד אהוב ולכל הילדים לחלום חלומות מתוקים. 


צילום: www.ferrpick.com

אנו, משפחות הקבע, מכירות את המציאות שבה אבא לא נוכח, ואין לנו צורך ברחמים או בעזרת השכנים. יש לנו צורך ברגישות. בהבנה שכאשר ברשתות כולם כותבים "כנסו בהם", "תנו לצה"ל לנצח", ומדברים במחיר של חיילים הרוגים, לנו זה קצת יותר כואב. קצת יותר מפחיד. ולא כי אנחנו לא רוצות שצה"ל ינצח, אבל אנחנו פוחדות, ובאותם לילות, גם קצת יותר בודדות. אל תהללו לידנו את הקרבות ואל תריעו ללחימה. אנו סופגות כל ירי אל ליבנו ודוממות, בשביל שאתם תוכלו לישון בשקט.